Monthly Archives

אוקטובר 2018

יוצאים מארגז התמונות

בואו נצא מארגז התמונות…

מכירים את קופסת הנעליים המהוה או קופסת הפח המרוטה, שפעם שמרו בה עוגיות, ועכשיו הן אוצרות תמונות ישנות?

הקופסאות הללו שנמצאות דחוקות עמוק בתוך ארון המצעים או מעלות אבק בבויידעם?

והתמונות בשחור לבן, של פנים, דומות ולא דומות, של אנשים שאולי כבר שכחנו, ואולי בכלל לא הכרנו, עם המילים הספורות בכתב היד, אשר היטשטש עם השנים?

ולפעמים, בהבלחים של נוסטלגיה והתרפקות על זיכרון, אתם מבטיחים לעצמכם לעשות סדר בקופסה, לתת כבוד להיסטוריה המשפחתית ולעלות אותה על הכתב. לסדר אותה באלבום. אבל החיים עצמם, והיקום וכל העכשיו והנוכח והדורש אתכם תמיד, לא מאפשרים לכם להגיע לאותה פיסה של רגש, שנקבר עמוק בין סדינים ושמלות…

אני אסדר את התמונות עבורכם. אני אמיין, אחקור ואערוך אלבום משפחתי עם תמונות וזיכרונות, שאותו תוכלו לחלוק עם שאר חברי המשפחה.

מוזמנים לדבר איתי

שלכן,

טובי שטרובך

סיבה למסיבה

השבוע נסעתי איתה ליד ושם. ש' אישה בת 84 שסקרנית לגלות את המשפחה שלא הכירה. נסענו להאזין לעדות שמסרה דודתה לפני הרבה שנים. איכות הסאונד היתה גרועה ושתינו נצמדנו אל האוזניות בניסיון להאזין, לא לפספס מילה.

ואז הדודה סיפרה על חתונת הוריה של ש' ועל כך שאביה הכיר בחורה נחמדה וזו היתה חתונה יפה. ככה היא אמרה: "חתונה יפה".

ונהרה של אושר התפשטה על פניה של ש', והיא זרחה כמו ילדה קטנה ונרגשת.

ואני חשבתי, כמה יפה הוא הרגע, שבכל גיל את יכולה להתרגש מחתונת הורייך.

אם אתם מתכננים יום הולדת 80 להורים שלכם, ובא לכם להפתיע אותם במשהו אחר, משהו שיגיד להם אני אוהב אתכם ורוצה להקשיב לכם, אני מזמינה אתכם לקבוע איתי פגישה.

 

שלכן,

טובי שטרובך

להחיות את העבר

על הטלפון שלי הבהבה הודעת סמס: אני צריכה שתעזרי לי למצוא בני משפחה נכחדים.

ההודעה היתה חתומה בשמה הפרטי בלבד – ת'. ולמרות שהמספר לא היה מזוהה אצלי, ידעתי מיד מי זו. אני מכירה רק ת' אחת, שהעברית השגורה אצלה יכולה להפוך למטעמים.

נִכְחָדִים. הנה מילה חזקה העברית שלא מניחה לך, תופסת אותך בבטן ולא מרפה. המילון אומר לך שהמשמעות היא נעלם מעל פני האדמה. היה כלא היה. לפעמים מתעורר הספק אם בכלל היה. ואת מוצאת עצמך, שנים אחרי, רוצה להחיות את אלו שרצו למחוק אותם מהעולם. להציל את מה שניתן מהסיפור המשפחתי.

את ת' אני מכירה מאז שאני בת 5. וזה סיפור ארוך, שאולי פעם נעסוק בו. אישה נפלאה. ילידת הארץ, שקורותיה שזורים בקורות המדינה שלנו. מדקלמת משירי קדיה מולודובסקי, וצחוקה צחוק פעמונים. בדיוק כמו שזכרתי אותו.

כבר שנים שהיא מסתובבת עם תחושת אחריות לזיכרון המשפחתי שלהם. רושמת דפי עד ביד ושם, מטיילת לפולין בעקבות בני משפחתה. אלו שהכירה רק באמצעות סיפוריה של אמה.

ת' רצתה להחיות את זכר משפחת אמה, שחיה בין טורק ללודז' בפולין. בעיקר את זכרו של דודה, אחי אמה, ישראל, שעליו ועל עשייתו הציונית שמעה סיפורים עוד מאמה, ובידה יש שלוש תמונות שלו. ת' היא דור שני לשואה שלקחה על עצמה להמשיך את צוואתה הלא כתובה של אמא שלה, שעלתה לארץ לפני שאותו גיהינום עלי אדמות פרץ, ולקח איתו את כולם.

זו הסיבה שפנתה אליי. להחיות את העבר.

מלאכת החיפוש יכולה להיות סבוכה ומפותלת. חלקה הגדול מתבסס על זיכרונות של אנשים, שלעיתים, ממרחק הזמן, כמו מקבלים חיים משל עצמם, ואף, עלולים, לחטוא למציאות.

חלק מהמידע מושמד, נהרס עם השנים, ואנחנו נדרשים, כמו בחפירות ארכיאולוגיות להצמיד שבר אל שבר כדי לגלות את הכלי הגדול שמכיל את הכל ומספר את הסיפור.

וככל שהעמקנו לחקור והרחבנו את מעגלי החיפוש, חשפנו את אוצרות המשפחה. פענחנו את הסיפורים המשפחתיים. על המתח האפשרי בין סבה הדתי, איש שהיה חלק חיוני בקהילה היהודית בטורק, ומוכר במעשי החסד שלו לאסירים ולאורחים יהודים שנטו ללון בעיר לקראת שבת, לבין דודה שהיה חלק מ'צעירי ציון', משכיל, מחנך לעברית ותיאטרון, ונואם ביהודית (כפי שצוין בכתבה שמצאתי בעיתון הצפירה משנת 1917).

בין שאר הגילויים חשפתי שמות של אנשים, שייתכן והיו נעלמים בתהום הנשייה, ונתנו להם מקום באילן היוחסין המשפחתי. מצאנו מסמכים שבין שורותיהם נמצאים סיפורים על אהבות, על ציונות ועל פרידה ממשפחה.

אבל יותר מהכל, יצרנו גשר לעתיד : בחיפושי מצאתי קרוב משפחה המתגורר בארה"ב. בן דודה של ת'.

אין לי מספיק מילים כדי לתאר את ההתרגשות העצומה שלי, של ת' ושל ד' מפלורידה. הוא כתב לי שבמרץ האחרון הוא ביקר בישראל, ניסה למצוא את המשפחה שידע שצריכה להיות לו כאן, ולא מצא. אחר כך, בשיחת טלפון שקיימתי עם ת' בערב ראש השנה, היא אמרה, בקולה המצטלצל "זה כי אין לו אותך", ושמחה אותי מאוד. הקשר המשפחתי החדש שנוצר היה מתנתה של ת' לילדיה בפתחה של השנה החדשה. ואני שמחה שיש לי זכות לקחת בזה חלק.

עכשיו, משנוצר הקשר הראשוני, זה רק עניין של זמן עד שיפגשו כולם, יכירו מקרוב, יספרו את כל צדדי הסיפור המשפחתי, וירחיבו את המעגל המשפחתי עוד קצת. חיבור נוצר. תעלומה נפתרה.

"תועפות המילים" נולד מתוך רצון לחבר. בין עבר לעתיד, בין בני משפחה לזיכרונות, בין אנשים לאנשים. וזה בדיוק מה שקרה במקרה הנהדר של ת' ומשפחתה.

אז אם גם בכם מקננת תשוקה לחיבור, סקרנות לתעלומה, צורך לספר סיפור, מוזמנים לפנות אליי וביחד נוכל למצוא את המענה שנכון לכם.

 

שלכן,

טובי שטרובך

איך הכל התחיל, בעצם

כשהייתי בת 12 (בערך) נדרשנו לכתוב עבודה על השואה. כמובן, שכילדה עם פט'יש שואה ברור התיישבתי לעמול על עבודה עצומה (יש שיאמרו פסיכית). מאתיים עמודים בכתב יד ילדותי אך חף מתמימות של חומרים, ואיורים וטקסטים שהעתקתי ממגוון ספרים. כיתתי רגליי בין ספריות וכתבתי וכתבתי. באובססיביות שגם היום אין לי הסבר ממשי לה. כל כך מופרעת היתה העבודה שגם נסעה לירושלים למשרד החינוך.

אבל לא על זה רציתי לספר לכם.

היה לי ברור אז שהעבודה לא תהיה מושלמת אם לא אראיין את סבתא שלי (ניצולת השואה החביבה עליי). אז התיישבנו לשיחה בסלון דירתנו. היא על הכורסה, אני על הרצפה לפניה, כותבת בעט על דפי דפדפת, שהונחו על שולחן הסלון הנמוך.

סיפרתי כאן בעבר שהיא שתקה. למעט הפעם הזאת, שגם היתה לה קשה, אז היא העדיפה להתמקד דווקא בסיפור של סבא, בעלה, שנפטר קודם לכן. וגם על זה כתבתי בקצרה באחד הפוסטים הקודמים. בשיחה הזאת, בין המתכוון ובין שלא, סבתא שלי הפכה אותי ל"שומרת הזיכרון" של המשפחה. זה מרגיש כמו חובה קדושה. לשמור על הזיכרון ולספר אותו הלאה. לילדים שלי, למשפחה שלי.

וכמו שסיפרתי אז, באותו הפוסט, יצאתי לחקור את קורותיו.

ומצאתי!

חיפשתי וחיפשתי, פניתי לכל מיני מקומות ומוסדות (ביד ושם לא שמעו על המקום בשלב הזה של החיפוש), ולבסוף, אחד הגורמים שפניתי אליהם בצ'כיה העלה השערה שמדובר על מקום בסלובקיה. Garany Kastily בהונגרית נמצאת היום בעיירה Hraň (בסלובקית. השם השתנה מהונגרית לסלובקית – גארני >>גארן>>הרן). ואז גם מצאתי תמונות. ויכולתי להשוות לזו שנמצאת אצלי.

וכך בעודי עומדת בתחנת אוטובוס תל אביבית וממתינה לקו 89 ניסיתי להשוות חלונות, דלתות ופרטים בין התמונות, והלב שלי חישב להתפקע.

פיענחתי.

רמת הדיוק בפרטים היא מהממת, עד לרמת פסל האריה בכניסה.

כאן סבא שלי שהה.

חזרתי ליד ושם ולספרנית המקסימה שנרתמה לסייע לי. המידע שנמצא אצלם על המקום הוא מצומצם. מעט עדויות, וכמה מילים מתוך ספר. זה היה מחנה שהחזיק בעיקר אסירים פוליטיים, קומוניסטיים או רחמנא ליצלן – קומוניסטים. סבא שלי נעצר עוד לפני שהתחיל גירוש היהודים, והוא כנראה נעצר כי זוהה כאלמנט הפוגע בשלטון (כל כך גאה בך סבא!).

מספר האסירים היהודים שהגיעו למקום הוא מועט, מה שעושה את הסיפור של סבא שלי ליותר מרתק בעיניי.

בשלב זה אני מחכה לחומרים נוספים שאני עתידה לקבל מצ'כיה (אם אתם קוראים צ'כית/ הונגרית תגידו מילה).

לכל משפחה יש את הסיפור שלה, את התעלומה שלה. את הקורות שלה.

רוצים לבדוק את שלכם? דברו איתי.

 

 

 

שלכן,

טובי שטרובך

על הקשבה ומה שביניהן

בפעם השניה כשנפגשנו, כבר חיכתה בעיניים כלות. ופתאום התחילה לספר דברים, שנראה היה ששמרה עמוק בתוכה שלא ידעו האחרים. היא נזקקה למישהי שתאזין לה. שתקשיב לסיפורה. מישהי "מבחוץ". כזאת שלא מכירה אותה, ונטולת מטענים ודעות.

כזאת שתקח ממנה את הצורך לפרוק, כי עוד רגע חשבה שהיא תתפוצץ.

יש דברים שהילדים לעולם לא יבינו, ודברים שהחברות יטעו לפרש.

והיא רוצה דף חלק לשרטט עליו את מלוא מטען הלב.

אז היא סיפרה לי, ולרגעים השתנקה, כאילו נבהלה מהמילים שלה עצמה, והתנצלה, אבל המשיכה. לדבר לדבר. זה מה שבער אצלה.

והקשבתי לה, עד שהוקל לה. ואז חזרה לשמחת החיים שתמיד ממלאת אותה.

לפעמים נחוץ רק מי שידע להאזין.

 

 

שלכן,

טובי שטרובך

טובלים בזיכרונות

הבוקר עלתה בי תמונת אימי שוטפת רצפות.

זכר תנועות רגליה כשטבלה אותן בדלי טרם החלה בשטיפה.

פתאום הייתי אני הקטנה, הלומדת מן הצד פעולה פשוטה זו של ניקיון ואימי צעירה ויפה.

טובלת כף רגל אחת בדלי המים המלא ואז את השניה.

טבילה קצרה.

כף רגל חשופה.

תנועה מתריסה, חורצת.

היא למדה את זה מאמא שלה, ויחפה היא דישדשה במים.

זו היתה פעולה כל כך שגרתית, שמעולם לא נתתי דעתי עליה.

עד הבוקר.

בעבר גם אני אימצתי באותה טבעיות נוהג זה של טבילת כפות הרגליים בדלי המים המוכן לשטיפה.

אמא אז הסבירה לי שהיא נוהגת כך על מנת לנקות את רגליה שלא יותירו סימנים על הרצפה הנקיה.

מוזר. הרגל מוזר.

מתי הוא נעלם מחיי?

תנועה פשוטה כהכרזה על יציאה לקרב, כמו אומרת עד עכשיו התכוננתי עכשיו אתבוסס בדבר. במהות. כמו אומרת – הנה, סימנתי.

מתי שכחתי לטבול את כפות רגליי במים?

הבוקר התמונה צורבת לי את הזכרון.

זמן רב עבר מהפעם האחרונה בה ראיתי את אימי שוטפת רצפות.

כל כך הרבה נוהגים שבשגרה נזנחו מבלי משים. נזנחו ואינם.

כמו לא היו.

פתאום אני מרגישה כמו איזו מין מחוייבות לטבול את כפות רגליי בדלי המים בטרם אשטוף.

מהם הזיכרונות שלכם? איפה אתם משמרים אותם? אשמח לשמוע

 

 

 

שלכן,

טובי שטרובך

הדקו חגורות, ממריאים…

בספרו 'סיפור על אהבה וחושך' מספר עמוס עוז על ילדות עטופה במילים, מילותיה של אימו. סיפורי הילדות שסיפרה לו, שלא התחילו בהתחלה ולא נגמרו בסוף, ואשר כמו הגיחו מתוך סבך השיחים. "המציאות כולה, כותב שם עוז, לא היתה אלא מאמץ שווא, ניסיון כושל ושטוח לחקות את תועפות עולם המילים" (עמ' 166).

**תּוֹעָפוֹת – מקובל לפרש 'תועפות' במשמע 'תוקף' ו'רוממות'.(האקדמיה ללשון העברית)

מילים מילים…

כמה יקרות המילים שלכם?

כשהתחלתי לחשוב על שם שיהלום את המיזם החדש שלי, מיד עלה בראשי השם 'תועפות המילים'.

כי זה מה שאני רוצה לעשות. ללקט את המילים היקרות, הזיכרונות המרוממים והמחשבות הטובות, ולארוג אותן אל תוך אוצר משפחתי ייחודי. כזה שעובר מיד ליד, משתמר בין הדורות, ומעניק למספרים אותו שלווה ונחת רוח, שהנה, מישהו שומר גם על המילים שלנו.

תועפות המילים. כי מילים מתבדרות ברוח ונעלמות בחלוף הזמן. אפשר לתת להן חיי נצח, כמו אוצר שמור במוזיאון מכובד.

תועפות המילים. המחשבות, הטעמים, והרגעים הקטנים של חיי המשפחה שלכם. כי תמיד נחמד לחזור ולהיזכר.

מהן תועפות המילים שלכם? ספרו לי

שלכן,

טובי שטרובך

תועפות המילים

רצים, מתקדמים, מגדלים, נפרדים, ובעיקר חיים. חיים. רק שלעיתים מגיע רגע בו אנו נעצרים ומתבוננים סביבנו, במקום בו עומדים חיינו. רגע זה הוא רגע מזוקק של אמת. פרספקטיבה של אז מול עכשיו. השגנו משהו בחיים, הבנו משהו, עכשיו, מה הלאה?

כיצד לוקחים את "תיבת האוצר" המשפחתית, שאנו נושאים עמנו, בכל תחנה במסע חיינו, זו המלאה בפריטים ייחודיים מדורות קודמים, אליה הוספנו את התגליות, התובנות וההיסטוריות הקטנות והגדולות שלנו, ומעבירים הלאה?

אנו יוצאים למסע הרפתקאות, ראשיתו, פגישת היכרות המזמנת לנו מפגש של טעימות ראשוניות ביני לבינכם. במהלך הפגישה אאזין לכם ולסיפורכם, ולדגשים ולצרכים שיעלו. יחד, בעצם,  נתחיל לשרטט את המתווה הראשוני של אילן היוחסין המשפחתי שלכם, ונתמקד באירועים משפחתיים משמעותיים. המשך ההרפתקה, תלויה בכם, ברצונות ומאוויים שלכם, בכיוונים שתרצו לטייל ולנבור בהם.

 

בואו, נצא לדרך!

טובי שטרובך, תועפות המילים