טובלים בזיכרונות

הבוקר עלתה בי תמונת אימי שוטפת רצפות.

זכר תנועות רגליה כשטבלה אותן בדלי טרם החלה בשטיפה.

פתאום הייתי אני הקטנה, הלומדת מן הצד פעולה פשוטה זו של ניקיון ואימי צעירה ויפה.

טובלת כף רגל אחת בדלי המים המלא ואז את השניה.

טבילה קצרה.

כף רגל חשופה.

תנועה מתריסה, חורצת.

היא למדה את זה מאמא שלה, ויחפה היא דישדשה במים.

זו היתה פעולה כל כך שגרתית, שמעולם לא נתתי דעתי עליה.

עד הבוקר.

בעבר גם אני אימצתי באותה טבעיות נוהג זה של טבילת כפות הרגליים בדלי המים המוכן לשטיפה.

אמא אז הסבירה לי שהיא נוהגת כך על מנת לנקות את רגליה שלא יותירו סימנים על הרצפה הנקיה.

מוזר. הרגל מוזר.

מתי הוא נעלם מחיי?

תנועה פשוטה כהכרזה על יציאה לקרב, כמו אומרת עד עכשיו התכוננתי עכשיו אתבוסס בדבר. במהות. כמו אומרת – הנה, סימנתי.

מתי שכחתי לטבול את כפות רגליי במים?

הבוקר התמונה צורבת לי את הזכרון.

זמן רב עבר מהפעם האחרונה בה ראיתי את אימי שוטפת רצפות.

כל כך הרבה נוהגים שבשגרה נזנחו מבלי משים. נזנחו ואינם.

כמו לא היו.

פתאום אני מרגישה כמו איזו מין מחוייבות לטבול את כפות רגליי בדלי המים בטרם אשטוף.

מהם הזיכרונות שלכם? איפה אתם משמרים אותם? אשמח לשמוע

 

 

 

שלכן,

טובי שטרובך

No Comments

    Leave a Reply