Monthly Archives

ינואר 2019

שורש הדברים

לפני מספר שבועות עלתה שיירת רכבי עירייה וכלים כבדים על  הכביש הפנימי בכיכר המדינה. עובדי עירייה חרוצים, עקרו כמה ספסלים ממקומם, והחלו במה שבראשיתו נראה כמו דילול ענפים מעצי פיקוס השקמה הגדולים המצלים מעל ראשי האנשים בכיכר.

תחילה חשבתי, בחולפי על פני העובדים, שהם מנצלים את העובדה שחורף, כדי שעד הקיץ "ייצמח" הצל מחדש להנאת ציבור המשתמשים בכיכר. אבל אז הבחנתי כי הם חופרים סביב שורשי העצים הגדולים ומקיפים אותם ביריעת ברזנט שחורה, כל זאת הכנה לעקירה ושינוע.

"העבודות בכיכר מתחילות אם כך…" חשבתי לעצמי בצער.

הכיכר עצמה נפלאה בעיניי. כר של טבע עירוני מקסים המזמין אליו משפחות רבות. בסופי שבוע ניתן לראות שם קבוצות טאי צ'י מתאמנות, בעלי כלבים שנפגשים בגינת הכלבים, משפחות עורכות ימי הולדת ופיקניקים, ילדים משתובבים ומעיפים עפיפונים וצלחות מעופפות, קשישים נהנים מליטוף השמש וזוגות אוהבים מתרפקים.

שורשי העצים נותרו חשופים לעין כל, ממתינים לגורלם.

שורשים עבותים. כבדים. משורגים.

יש עוצמה בשורשים, וחשיבותם ידועה לכל- הם מקור ההזנה עליו מושתתת כל יציבות העץ, על גזעו, ענפיו, עליו ובעלי החיים השוכנים ומקננים בו.

הם נאחזים בקרקע, "מכים" עצמם עמוק פנימה אל תוך רגבי האדמה ומאפשרים חיים אחרים, חדשים.

שורשים. שורשי הדברים.

***

הילדים שלי קוראים לי "בלשית שורשים", וזו אולי הדרך הטובה ביותר לתאר את העבודה שלי.

כמו עצים, גם למשפחות יש מספר חלקים, מספר תפקידים והם שונים אלו מאלו, אולם כולם פועלים יחד להשיג את אותה המטרה: קיום.

האבות המייסדים, שיצרו את מארג הקשרים הראשון, עליו צמח דור נוסף, גזע, של הבנים הממשיכים, והם מתפצלים לבדים וענפים. חלקם עבותים וקשיחים חלקם דקיקים וגמישים, ומתוכם עלוות העלים הירוקה המשמחת את לב כל רואיה, יחד עם הפרחים והפירות, הילדים, הנכדים והנינים.

לפעמים, אולי כמו אותם עובדי עירייה, נחוץ לסלק מעט את העפר מעל השורשים, כדי לראות אותם טוב יותר. כדי לטפל בהם, להיטיב איתם, על מנת להיטיב עם כל העץ.

בעבודה שלי אני עובדת עם אנשים שסקרנים לגלות את עומק השורשים שלהם.

אנשים שצמאים להכיר את המקום ממנו הסיפור שלהם מתחיל, המקום ממנו הם מתחילים.

את הבראשית המשפחתית שלהם.

אני פוגשת אנשים שמבקשים להיטיב עם הדורות הבאים בכך שיעניקו תשומת לב מדושנת מעט לדורות הקודמים, לעבר המשפחתי, לשורשים.

אני מקשיבה להם.

וההקשבה מולידה את החפירה העדינה, את החיטוט העדין בינות השורשים וניעור העפר כבד, שכיסה, לעיתים שנים ארוכות, את מקורות העץ.

אתמול ציינו את ט"ו בשבט. יש בו בחג הזה משהו שעובר על ידינו. רובנו, חוטפים איזו דבלה או כמה צימוקים על הדרך וממשיכים הלאה. ברוב המקומות כבר לא יוצאים לשתול שתילי עצים, כמו שנהגנו כשהיינו ילדים. בזמנו, אני זוכרת, לא אהבתי את החג. החורף היה חורפי במיוחד ורגבי האדמה דביקים, בוציים וקרים. היום הילדים מקבלים איזה עציצון עם צמח עונתי, או שותלים באדנית צמחים מאולתרת בבית הספר.

אולי אלו החיים האינטנסיביים שלנו, שסופרים הכל בעונתיות שלהם, שדוחקים לזמניות, לרפרוף על פני הקרקע, על פני העמקת השורש.

עכשיו זה הזמן לעצור.

להצמיח שורשים. להתחבר לעבר, בשביל העתיד.

רוצים לשמח אדם יקר לכם?

העניקו לו מפגש שכל כולו הקשבה לסיפור שלו. מפגש שאומר לו: אתה יקר לנו, ואנחנו רוצים להתמקד בך.

אתה השורש. ואנחנו יונקים ממך את מי שאנחנו.

 

מפגש של שעתיים וחצי במהלכו אאזין לפרק בחיים, ולאחר מכן אערוך את המילים לסיפור. לתיעוד.

למענו, למענכם, למען הדורות הבאים.

 

דברו איתי.

טובי שטרובך

 

כשאין קצה חוט…

באותו הבוקר כשנפגשנו היא לא רצתה. בתחילה ממש התנגדה. הזיכרונות מהעבר קשים לה מדי, ובכלל "אין לי קצה חוט, אני אפילו לא בטוחה מה היה שם המשפחה הקודם שלה". אבל אז הבת שלה התעקשה שאמשיך. שאנסה עם דלות המידע שהיא יכולה למסור לי.
"את יודעת שסבא שלך היה אורג?" כתבתי לה, היא לא ידעה. אחר כך אמרה לי שכשסיפרה את זה לאמא שלה, גל של ריחות ורעשים וזיכרונות עטף אותה. אחר כך היא נזכרה איך כילדה קטנה נהגה לבקר אצל אביה באותו מפעל בדים שבו עבד עם עלייתו לארץ.
והיו עוד זיכרונות שנבראו והלכו והתמלאו בתוך הבהוב ילדותי של חיים רחוקים מתוך השאלות ששאלתי, ופתאום כמו נולד בה עניין מחודש בחיי הוריה, ובילדותה שלה.
ולפתע פתאום נברא לה עיסוק חדש.
וזה לב העניין. 


פעמים רבות אנחנו עוסקים במוצר, בתוצר הסופי, במטרה שלשמה התכנסנו ב"מה נחזיק ביד", ושוכחים את האיך.
שוכחים את יופיה של הדרך, את חשיבותו של המאמץ, ואת מקומו של התהליך.


ואנחנו שוכחים את העל זמניות של תשומת הלב לאחר.


הנה אתם אומרים לאדם אהוב: אתה יקר לי, סיפורך יקר לי, חייך יקרים לי.
הנה אתם אומרים לאדם אהוב: אני רוצה להקדיש זמן וכסף כדי לתת מקום למי שאתה.

בשירו איתקה, כתב קונסטנדינוס פ. קוואפיס:

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

וב"איך" הזה, בתהליך הזה, אתם, למעשה, מייצרים לו פעילות, שבה מקשיבים לו, פעילות שבה מגשימים לו את החלום לספר את הסיפור המשפחתי שלו, ככל שיידרש. שתארך הדרך ותמלא בהרפתקאות ודעת.

איתי הוא יחווה מחדש רגעי ילדות
יתרגש מתמונות, חפצים, מסמכים, שאולי יגלו לו מי הוא, מהם מקורותיו.
ובעיקר, בעיקר – הנה זמן שכל כולו אמירת "אני אוהב אותך".

***
רוצים להפוך את 2019 לשנה של אכפתיות ואמירת אהבה לאדם יקר? רוצים לשמח את אמא בהזדמנות לספר איך אבא חיזר אחריה? לאפשר לדודה אסתר להעביר את אוצרות הסיפור המשפחתי לכם? דברו איתי.

שלכן,

טובי שטרובך