כשאין קצה חוט…

באותו הבוקר כשנפגשנו היא לא רצתה. בתחילה ממש התנגדה. הזיכרונות מהעבר קשים לה מדי, ובכלל "אין לי קצה חוט, אני אפילו לא בטוחה מה היה שם המשפחה הקודם שלה". אבל אז הבת שלה התעקשה שאמשיך. שאנסה עם דלות המידע שהיא יכולה למסור לי.
"את יודעת שסבא שלך היה אורג?" כתבתי לה, היא לא ידעה. אחר כך אמרה לי שכשסיפרה את זה לאמא שלה, גל של ריחות ורעשים וזיכרונות עטף אותה. אחר כך היא נזכרה איך כילדה קטנה נהגה לבקר אצל אביה באותו מפעל בדים שבו עבד עם עלייתו לארץ.
והיו עוד זיכרונות שנבראו והלכו והתמלאו בתוך הבהוב ילדותי של חיים רחוקים מתוך השאלות ששאלתי, ופתאום כמו נולד בה עניין מחודש בחיי הוריה, ובילדותה שלה.
ולפתע פתאום נברא לה עיסוק חדש.
וזה לב העניין. 


פעמים רבות אנחנו עוסקים במוצר, בתוצר הסופי, במטרה שלשמה התכנסנו ב"מה נחזיק ביד", ושוכחים את האיך.
שוכחים את יופיה של הדרך, את חשיבותו של המאמץ, ואת מקומו של התהליך.


ואנחנו שוכחים את העל זמניות של תשומת הלב לאחר.


הנה אתם אומרים לאדם אהוב: אתה יקר לי, סיפורך יקר לי, חייך יקרים לי.
הנה אתם אומרים לאדם אהוב: אני רוצה להקדיש זמן וכסף כדי לתת מקום למי שאתה.

בשירו איתקה, כתב קונסטנדינוס פ. קוואפיס:

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

וב"איך" הזה, בתהליך הזה, אתם, למעשה, מייצרים לו פעילות, שבה מקשיבים לו, פעילות שבה מגשימים לו את החלום לספר את הסיפור המשפחתי שלו, ככל שיידרש. שתארך הדרך ותמלא בהרפתקאות ודעת.

איתי הוא יחווה מחדש רגעי ילדות
יתרגש מתמונות, חפצים, מסמכים, שאולי יגלו לו מי הוא, מהם מקורותיו.
ובעיקר, בעיקר – הנה זמן שכל כולו אמירת "אני אוהב אותך".

***
רוצים להפוך את 2019 לשנה של אכפתיות ואמירת אהבה לאדם יקר? רוצים לשמח את אמא בהזדמנות לספר איך אבא חיזר אחריה? לאפשר לדודה אסתר להעביר את אוצרות הסיפור המשפחתי לכם? דברו איתי.

שלכן,

טובי שטרובך

No Comments

    Leave a Reply