Monthly Archives

מרץ 2019

מלכה

מרץ הוא חודש שמעלה על הנס נשים. חג פורים גם הוא נותן מקום של כבוד לעקשנותן ומקומן של נשים (אסתר ואף ושתי). מחר, יום רביעי, אנו אפילו מציינים את תענית אסתר לזכר מעשה גבורתה של אחייניתו של מרדכי היהודי. זאת גם הסיבה שאת הפוסט לכבוד פורים אני בוחרת להקדיש לאמא שלי.
 
❤️❤️
 
קול טרטורה המונוטוני של מכונת התפירה של אימי ליווה אותי עד שנעצמו עיניי.
מחר חגיגת פורים בבית הספר ואני ניסיתי, ממרומי מיטת הקומתיים, לדמיין כיצד נתפרת והולכת לה התחפושת שלי.
ככה כל שנה.
אימי ואבי אחרי שסיימו את יום עבודתם, והשכיבו אותנו לישון התפנו ליצור תחפושות. אמני תחפושות יש מאין.
אני לא זוכרת שיתוף פעולה שכזה ביניהם מעולם. כמה אהבתי להתבונן בהם מתארגנים לקראת הלילה הלבן שעוד היה צפוי להם. שולפים שאריות בדים מתוך פינות חבויות בבויידעם ובארונות, אביזרים מנצנצים.
אימי קוראת לאבי שיבוא לעזור לה לסחוב את מזוודת מכונת התפירה הכבדה, שהיתה קבורה לה עמוק בארון הבגדים, מאחורי סלסלת הגיהוץ.
כיצד פרשו הכל על הספות בסלון הקטנטן של דירתנו, והתארגנו, כתף לצד כתף, ליד שולחן פינת האוכל.
וההתרגשות הגדולה שלי שהלכה והתגעשה לה בבטן, עד שלא יכולתי להירדם.
 
מתי באמת נרדמתי אז?
והם עבדו.
אבא המתכנן ומאלתר, אמא תופרת במרץ.
 
היום אני יודעת איך זה עבד אצלו אז.
הוא יכול לעצום עיניים ולראות לנגד עיניו צבעים וצורות. הוא יכול לראות תמונה מתגבשת, דמות, תחפושת. אימאג' שלם.
לפרטי פרטים.
ואחר כך לדמיין את שראה בעיניי רוחו הופך לממשי. ככה, בכל אופן, זה עובד אצלי בראש. אני רואה סיפור, יצירה. מרגישה אותו בבטן.
אבא מדביק, גוזר, מגלגל, מקפל, מהדק, צובע, מצייר.
הוא אביר האביזרים.
כובע שודד ים מבריסטול שחור, מניפה יפנית, מכפיסי עץ שליקט, חרב שודדים שניסר ושייף מעץ ואז צבע באפור או גרזן לילדת צ'יף אינדיאנית.
 
אמא מתקתקת בזוג מספריים גדולים וכבדים, שלנו אסור היה לגעת בהם, אלו מספריי התפירה שלה, ואסור שיתקלקלו.
היא גבירת הקפלים. פורשת בדים, מציירת קווים בגיר לבן, מותחת, מקפלת, מכווצ'צ'ת, משחילה, פורמת.
לוקחת את כל היכולות, הרכות והאהבות שלה, ושוזרת אל תוך הבדים. בשבילי. בשבילנו.
רוקמת אהבה פנימה.
 
את השמלה שלבשה ביום ארוסיו של אחיה, הפכה לשמלה מלכותית. הוסיפה שכבות בוורוד ולבן, תפרה גלימה מסאטן לבן ומבהיק, כשאבא מדביק לה את צמר הגפן שנהג לרפד בו את תחתית האקווריום שהיה לנו אז בבית, כאילו מדובר היה לפחות בפרוות מינק רכה ומיוחדת. טוב, ככה זה הרגיש לי.
חוטי ברזל ליפף, והשחיל אל תוך הפיתולים חרוזים שקופים, והנה- כתר מלכות.
ולבסוף התכשיטים מקופסת התכשיטים הלבנה של אמא. כן, זאת שנקנתה בירח הדבש שלהם באילת.
ובכל פעם כשהיא נפתחה, התבוננתי באבנים הפשוטות בתאווה והתמוגגות, כאילו מדובר היה באבנים יקרות, היישר מאוסף היהלומים של מלכת אנגליה.
סיכה עדינה מרובעת, שרשרת פנינים לבנות, וצמיד כסף גדול ותלוי.
רשרוש הצמיד תמיד נשמע באוזניי כמו מנגינה נהדרת. כל כך נהדר היה בעיניי, עד שלפני כמה שנים, כשראיתי אותו מוטל בתחתית אחת ממגירותיה של אמי ביקשתיו לעצמי, "אני זוכרת לו חסד נעורים", אמרתי וקיבלתי. לפעמים אני שמה אותו רק בשביל הרשרוש ההוא.
במשך שלוש שנים רצופות הייתי מלכה. מלכת אסתר.
 
תודה, אמא. בזכותך אני מלכה גם היום.
התרגשתן? ספרו לי מחוויות פורים שלכן.
ושיהיה חג שמח!
טובי שטרובך

סבתא מספרת

 

"תקשיבי, סבתא שלי לא מספרת. היא תמיד פוטרת אותנו במין אמירה כללית, שההווה יותר חשוב, יותר טוב, ושאין טעם להיזכר ולהעלות באוב שמות ופנים, ואנחנו סקרנים לדעת. אנחנו צמאים לשמוע ממנה הכל, אבל קשה לנו לעמוד מול העקשנות שלה, אולי דווקא לך היא תספר?"

 

הסיפור הוא תמיד אותו סיפור, נכדים וילדים סקרנים והורים שמתבוננים על עצמם ועל חייהם, שמחים במה שיש להם, וחושבים לעצמם "אני? החיים שלי רגילים, אין סיפור".

 

דווקא יש. תמיד יש סיפור. ותמיד יש אדם מאחורי הסיפור. ואת האדם הזה מבקשת המשפחה. לקלף שכבה גלויה של מידע ולחדור אל עומק השכבות הסמויות מן העין.

את הסיפור על הילדה הקטנה, שטיילה בשדרה המרכזית של העיר, הלוך ושוב, כשכף ידה הקטנה נעטפת בידו המחוספסת של אביה, פועל הבניין. הילדה הנזכרת לרגע, בתחושת הגאווה והחום שקרנה אליה מבין מילותיו של אביה, "את רואה? את הכנסייה הזאת בניתי. אבל אנחנו יהודים, ואסור לך להיכנס לשם", ואז פעילות בית הספר, שמתקיימת בתוך חלל הכנסייה האסורה, והילדה ממתיקה סוד מאביה, כי היא מתנדנדת בין הרצון לכבד את אביה, לבין הרצון לכבד את מוריה.

וזה רגע שמעולם חלקה עם בני משפחתה.

ופתאום החוויה של לשבת מול מישהי זרה, שמקשיבה, ששואלת, שמתעכבת על שרידים בזיכרון, מעורר אותה.

השבוע הרחקתי עד קיבוץ מגן להקשיב לסיפור שכזה.

בערב התקשרה אליי הנכדה וסיפרה לי שסבתא נהנתה. היא היתה חשובה באותו הבוקר, וזה עשה לה נעים. גם הידיעה שהסיפורים שלה יישמרו. יימסרו הלאה. היא אפילו התוודתה באוזני נכדתה, שהיא חלקה איתי מידע שמעולם לא ספרה.

"אנחנו כולנו מתרגשים מכך, אמרה הנכדה, תודה שבאת, תודה שאפשרת את זה".

 

וזה היה רגע בו, באמת ובתמים, הרגשתי מבורכת.

 

רוצים לשמח אנשים אהובים בחייכם? מחפשים רעיון מיוחד למתנה לסבתא? דברו איתי, אני מקשיבה.

טובי שטרובך

מחברים משפחות

במקום הזה הנוגע באנשים, שם אני רוצה להיות.
לחבר אנשים לחיים, ליקרים להם, לרחוקים מהם.
לקרב.

לעיתים לא נדרש הרבה יותר מלהאזין למישהו הפורט את משפחתו לאנשים ומרכיבם מחדש לאילן יוחסין, נטוע, שורשי, מחובר.

אני בונה אילנות יוחסין עבור אנשים המעוניינים בכך. יחד אנו יושבים וממפים את הקשרים, מעוררים את הזיכרונות ומחיים את האנשים שכבר מזמן נשכחו.

הערך המוסף לתהליך שכזה הוא עצום, ולו מתוך אותה התכוננות לקראתו.
הם מחכים לי. רושמים שמות, ביד רועדת על פתקים, שלא ישכחו. מתקשרים לקרובי משפחה אחרים ללמוד דברים שפעם ידעו ועכשיו הם כבר לא בטוחים… ושולפים אלבומי תמונות מתפרקים מתוך ארונות עץ כבדים.

הם מחכים לי שאבוא ואקשיב ואחייה ואספר.

וזה מה שלקוחה כתבה לי, כשיצאתי מביתה, אחרי מפגש נוסף.

רוצים להגיד להורים שלכם שאכפת לכם? רוצים לשמר ולהנגיש את רצף המידע הדורי בשבילכם ובשביל ילדיכם?

אם אתם מעוניינים בבניית אילן יוחסין מפורט, עם שמות, תאריכים, סיפורים ותמונות, דברו איתי. זה ישמח אתכם.

שלכן,

טובי שטרובך

יום החפצים הישנים

מיד בתום המלחמה, קצת אחרי אושוויץ ובירקנאו, אחרי הצעדות, והרכבות, ואחרי האכזריות האנושית הבלתי נתפשת, היא עשתה את דרכה חזרה הביתה. חצתה מדינות ונופים, מקומות שרצו להקיא אותה מתוכם. גיששה אחר מידע אודות בני משפחה אהובים שכמו התפוגגו מעל פני הארץ, אחר חברים ומכרים. חיפשה את הבית, את הנחמה.

היה זה מסע קשה וכואב, כל טלטלה בו מהדהדת בתוך גופה השדוף. והנה היא בבית. אם אפשר לקרוא לזה כך.

אנשים אחרים כבר חיים בין כתלי החדרים, שפעם היו המקום הבטוח שלה. כבר לא.

קולות זרים.

איפה הצחוק הנוער של אהר'לה? הלב נחמץ ממחשבות עליו…

אבל היא יודעת מה שיושבי הבית הזה לא יודעים. והיא מבקשת שיאפשרו לה להסתובב בין החדרים, רק לזכר הימים ההם, פונה אל הלב שלהם. היא צעירה חכמה. ממולחת. תמיד היתה. והם מאפשרים לה. זה בטח גם מרגיש להם טוב, כמו מעשה חסד קטן. כמה נהדרים הם בוודאי בעיני עצמם עכשיו.

והיא מסתובבת בינות לחדרים, נפרדים בעיניים לחות מהמוכר שהשתנה, מזכרונות הילדות הנהדרים, ומבלי שידעו, ניגשת אל אחת הפינות. שם, היא זוכרת, יש לבנה רופפת. מאחוריה מסתתר אוצר. שם היא הטמינה קצת כסף על כל צרה שלא תבוא, ומטפחת ראש של אימה. אוי מאמע… מאמע…

היא מחביאה את אוצרה בין בגדיה. קרוב לגופה. מודה להם על הכנסת האורחים. וחומקת החוצה אל חיים חדשים.

דהויה, קרועה ומוכתמת. מטפחת האוצר של סבתא שלי. זאת שעברה את מוראות המלחמה ונושאת בין קמטיה את סיפורי הישרדותה. את דנ"א דמעותיה היקרות.

 

שנים אחר כך, כשכבר גם היא לא היתה בין החיים, אמרה לי אימי "קחי, עכשיו תורך לשמור על המטפחת".

וככה קיבלתי בירושה את המטפחת ואת האחריות לספר את סיפורה.

 

היום הוא יום החפצים האישיים,  מאז ומעולם היתה בי חיבה למזכרות וחפצים מפעם.

יש לכם חפץ ישן שחשוב לכם? ספרו לי את הסיפור שלו.

שלכן,

טובי שטרובך