יום החפצים הישנים

חפצים מספרים סיפור

מיד בתום המלחמה, קצת אחרי אושוויץ ובירקנאו, אחרי הצעדות, והרכבות, ואחרי האכזריות האנושית הבלתי נתפשת, היא עשתה את דרכה חזרה הביתה. חצתה מדינות ונופים, מקומות שרצו להקיא אותה מתוכם. גיששה אחר מידע אודות בני משפחה אהובים שכמו התפוגגו מעל פני הארץ, אחר חברים ומכרים. חיפשה את הבית, את הנחמה.

היה זה מסע קשה וכואב, כל טלטלה בו מהדהדת בתוך גופה השדוף. והנה היא בבית. אם אפשר לקרוא לזה כך.

אנשים אחרים כבר חיים בין כתלי החדרים, שפעם היו המקום הבטוח שלה. כבר לא.

קולות זרים.

איפה הצחוק הנוער של אהר'לה? הלב נחמץ ממחשבות עליו…

אבל היא יודעת מה שיושבי הבית הזה לא יודעים. והיא מבקשת שיאפשרו לה להסתובב בין החדרים, רק לזכר הימים ההם, פונה אל הלב שלהם. היא צעירה חכמה. ממולחת. תמיד היתה. והם מאפשרים לה. זה בטח גם מרגיש להם טוב, כמו מעשה חסד קטן. כמה נהדרים הם בוודאי בעיני עצמם עכשיו.

והיא מסתובבת בינות לחדרים, נפרדים בעיניים לחות מהמוכר שהשתנה, מזכרונות הילדות הנהדרים, ומבלי שידעו, ניגשת אל אחת הפינות. שם, היא זוכרת, יש לבנה רופפת. מאחוריה מסתתר אוצר. שם היא הטמינה קצת כסף על כל צרה שלא תבוא, ומטפחת ראש של אימה. אוי מאמע… מאמע…

היא מחביאה את אוצרה בין בגדיה. קרוב לגופה. מודה להם על הכנסת האורחים. וחומקת החוצה אל חיים חדשים.

דהויה, קרועה ומוכתמת. מטפחת האוצר של סבתא שלי. זאת שעברה את מוראות המלחמה ונושאת בין קמטיה את סיפורי הישרדותה. את דנ"א דמעותיה היקרות.

 

שנים אחר כך, כשכבר גם היא לא היתה בין החיים, אמרה לי אימי "קחי, עכשיו תורך לשמור על המטפחת".

וככה קיבלתי בירושה את המטפחת ואת האחריות לספר את סיפורה.

 

היום הוא יום החפצים האישיים,  מאז ומעולם היתה בי חיבה למזכרות וחפצים מפעם.

יש לכם חפץ ישן שחשוב לכם? ספרו לי את הסיפור שלו.

שלכן,

טובי שטרובך

No Comments

    Leave a Reply