מלכה

מרץ הוא חודש שמעלה על הנס נשים. חג פורים גם הוא נותן מקום של כבוד לעקשנותן ומקומן של נשים (אסתר ואף ושתי). מחר, יום רביעי, אנו אפילו מציינים את תענית אסתר לזכר מעשה גבורתה של אחייניתו של מרדכי היהודי. זאת גם הסיבה שאת הפוסט לכבוד פורים אני בוחרת להקדיש לאמא שלי.
 
❤️❤️
 
קול טרטורה המונוטוני של מכונת התפירה של אימי ליווה אותי עד שנעצמו עיניי.
מחר חגיגת פורים בבית הספר ואני ניסיתי, ממרומי מיטת הקומתיים, לדמיין כיצד נתפרת והולכת לה התחפושת שלי.
ככה כל שנה.
אימי ואבי אחרי שסיימו את יום עבודתם, והשכיבו אותנו לישון התפנו ליצור תחפושות. אמני תחפושות יש מאין.
אני לא זוכרת שיתוף פעולה שכזה ביניהם מעולם. כמה אהבתי להתבונן בהם מתארגנים לקראת הלילה הלבן שעוד היה צפוי להם. שולפים שאריות בדים מתוך פינות חבויות בבויידעם ובארונות, אביזרים מנצנצים.
אימי קוראת לאבי שיבוא לעזור לה לסחוב את מזוודת מכונת התפירה הכבדה, שהיתה קבורה לה עמוק בארון הבגדים, מאחורי סלסלת הגיהוץ.
כיצד פרשו הכל על הספות בסלון הקטנטן של דירתנו, והתארגנו, כתף לצד כתף, ליד שולחן פינת האוכל.
וההתרגשות הגדולה שלי שהלכה והתגעשה לה בבטן, עד שלא יכולתי להירדם.
 
מתי באמת נרדמתי אז?
והם עבדו.
אבא המתכנן ומאלתר, אמא תופרת במרץ.
 
היום אני יודעת איך זה עבד אצלו אז.
הוא יכול לעצום עיניים ולראות לנגד עיניו צבעים וצורות. הוא יכול לראות תמונה מתגבשת, דמות, תחפושת. אימאג' שלם.
לפרטי פרטים.
ואחר כך לדמיין את שראה בעיניי רוחו הופך לממשי. ככה, בכל אופן, זה עובד אצלי בראש. אני רואה סיפור, יצירה. מרגישה אותו בבטן.
אבא מדביק, גוזר, מגלגל, מקפל, מהדק, צובע, מצייר.
הוא אביר האביזרים.
כובע שודד ים מבריסטול שחור, מניפה יפנית, מכפיסי עץ שליקט, חרב שודדים שניסר ושייף מעץ ואז צבע באפור או גרזן לילדת צ'יף אינדיאנית.
 
אמא מתקתקת בזוג מספריים גדולים וכבדים, שלנו אסור היה לגעת בהם, אלו מספריי התפירה שלה, ואסור שיתקלקלו.
היא גבירת הקפלים. פורשת בדים, מציירת קווים בגיר לבן, מותחת, מקפלת, מכווצ'צ'ת, משחילה, פורמת.
לוקחת את כל היכולות, הרכות והאהבות שלה, ושוזרת אל תוך הבדים. בשבילי. בשבילנו.
רוקמת אהבה פנימה.
 
את השמלה שלבשה ביום ארוסיו של אחיה, הפכה לשמלה מלכותית. הוסיפה שכבות בוורוד ולבן, תפרה גלימה מסאטן לבן ומבהיק, כשאבא מדביק לה את צמר הגפן שנהג לרפד בו את תחתית האקווריום שהיה לנו אז בבית, כאילו מדובר היה לפחות בפרוות מינק רכה ומיוחדת. טוב, ככה זה הרגיש לי.
חוטי ברזל ליפף, והשחיל אל תוך הפיתולים חרוזים שקופים, והנה- כתר מלכות.
ולבסוף התכשיטים מקופסת התכשיטים הלבנה של אמא. כן, זאת שנקנתה בירח הדבש שלהם באילת.
ובכל פעם כשהיא נפתחה, התבוננתי באבנים הפשוטות בתאווה והתמוגגות, כאילו מדובר היה באבנים יקרות, היישר מאוסף היהלומים של מלכת אנגליה.
סיכה עדינה מרובעת, שרשרת פנינים לבנות, וצמיד כסף גדול ותלוי.
רשרוש הצמיד תמיד נשמע באוזניי כמו מנגינה נהדרת. כל כך נהדר היה בעיניי, עד שלפני כמה שנים, כשראיתי אותו מוטל בתחתית אחת ממגירותיה של אמי ביקשתיו לעצמי, "אני זוכרת לו חסד נעורים", אמרתי וקיבלתי. לפעמים אני שמה אותו רק בשביל הרשרוש ההוא.
במשך שלוש שנים רצופות הייתי מלכה. מלכת אסתר.
 
תודה, אמא. בזכותך אני מלכה גם היום.
התרגשתן? ספרו לי מחוויות פורים שלכן.
ושיהיה חג שמח!
טובי שטרובך

2 Comments

  • Reply
    חוה לוי
    20 במרץ 2019 at 6:58

    כתבת נהדר. גם אמא שלי היתה משקיעה בתחפושות שלי. אבל אני זוכרת רק שתיים- אחת שיש לי תמוה ממנה בסטודיו של צלם, כמו שהיה מקובל אז ואחת של משה רבנו- הגעתי לבית הספר ואף אחד לא זיהה אותי- תחפושת מושקעת שיש לי תמונה שלה בזכרון שלי.

  • Reply
    מאיה
    20 במרץ 2019 at 8:50

    איזה זיכרון מקסים!
    ואיך התקופה השתנתה…
    אני מוצאת את עצמי מתגעגעת להרבה דברים שהיו פעם ואינם עוד.
    ולגמרי עדיין מלכה!

Leave a Reply