Browsing Tag

ביוגרפיה

עץ של ממתקים

"ממתקים לא צומחים על עצים"
בטח מתישהו בחיינו שמענו משפט כזה, או דמיינו עץ של מסטיקים (כזה שצומח לנו בבטן) עליו הוספנו עוד כמה סוכריות על מקל ועוגיות ג'ינג'ר כמו בסרטים, או חלמנו על כזה. עץ ממתקים עם צורות וצבעים עם ריחות וצלילים. ושיהיה אמיתי ושיהיה רק שלנו.
הם אמיתיים, עצי הממתקים האלה. הם סביבכם, הם בתוככם.
ממתקים משפחתיים אמיתיים.
לא, לא מהסוג שממלא את חלל הפה במתקתקות דביקה.
אלא כאלו שממלאים את חלל הבטן והלב בצבעים, בטעמים וברצון לעוד.
עצי ממתקים אמיתיים. צריך רק לרצות למצוא אותם, לדעת לראות אותם. הם אתכם. הם אתם.
אני יודעת לנטוע כאלו ולהצמיח אותם.
לתחח את האדמה סביבכם, לחפור קצת לעומק, לנקות עשבים שוטים, ולשתול את השתיל הנכון. נכון לכם.

איך נראים הממתקים של העצים שאני מגדלת?
הם תלויים על דפי עיתונים ישנים, מסתלסלים בינות ארכיונים ישנים ומאירים פינות מתוקות של חיי משפחה.
הנה ממתק שמצאתי לאחד הלקוחות שלי על אבא שלו. ידיעה מתוך עיתון 'הצופה', יום ראשון י"ד שבט תש"ה, 28 בינואר שנת 1945. עמ' 3.

הייתם צריכים לראות את השמחה שלו כשהראיתי לו שכתבו על אבא שלו בעיתון. העובדה שהוא בן 87 עכשיו כלל לא משנה.

ממתקים *כן* צומחים על עצים.

מכירים אנשים שאוהבים ממתקים? תשלחו אותם אליי.
ושיהיה לנו שבוע מלא במתיקות.

טובי שטרובך

לאצור את הרגע

לאצור את הרגע.
הזמן הזה שבין המילים והזיכרונות. הזמן הזה של המגע והחיבור. היופי של העכשיו ושל העבר.
הביחדנס.
בואו. תעצרו איתנו לרגע קט.
תנשמו.
רוצים להפתיע? רוצות לשמח?
רעיון ייחודי לומר – תודה, סבתא. להגיד- אנחנו אוהבים, סבא.
אלבום תמונות מהודר, מתנה למי שאוהבים, המשלב בין סיפורי הזיכרונות שלהם לתמונות עדכניות.
הם יספרו, אנחנו נתעד ונצלם.

 

מבצע השקה למזמינים ומשלמים עד ה-20/5/2019 (הביצוע יכול להתממש גם במועדים מאוחרים יותר) 500 ש"ח הנחה!

דברו איתי,
טובי .

על חירות ובחירות

על חירות ובחירות ובלי אף מילה על פוליטיקה.

היו רגעים שבהם החירות היתה טמונה בנו, גם אם היתה מדומיינת, גם אם לא פורשה נכון, היא היתה שם ואנחנו הרגשנו בלתי מנוצחים. ילדים על ראש תלולית, רצים במורד בינות חרציות ודבורים, וחושבים שהם כבשו את ההר.

הבחירות שלנו היו מקומטות ונטולות שוליים, רק כי היינו צעירים כל כך, ויכולנו לעמוד בקרן הרחוב ולהכריז בקולי קולות "מנת פלאפל בחמש שקל", כי לא היתה בנו הבושה. היינו משוחררים מהתניות חברתיות, מחסמים, מכל ה"מה יגידו" שעולם המבוגרים מעמיס עלינו.
בחרנו בעצמנו. תמיד. במין איזו אנוכיות מותרסת.
היו מסגרות, והיו גבולות, והיו הורים שכעסו עלינו, אבל כל זה כאילו לא נגע בנו. בחרנו בעצמנו בקלות יתרה של אצבע קטנה על אקדח קפצונים בשכונה.
רק אחר כך. השנים הוסיפו לנו מגבלות ורעשים סביבתיים, ואולי אנחנו העמסנו אותן על עצמנו ככל שהתרחקנו מאותם ילדים שהיינו.

הזמן מציע לנו פרספקטיבה לראות את הדברים. אני פוגשת אנשים שמספרים לי על החיים שלהם, ביחד אנחנו כותבים את סיפור החיים שלהם, ומצביעים על נקודות בזמן שלהם שם הם בחרו. זה תהליך, אבל הוא מאפשר לנו לגלות כי בחירות חשובות ומשמעותיות לחיים שלהם התחילו במקומות ההם של תחושת חירות ראשונית, מוחלטת ולא מודעת. לא מודעת להשלכותיה להמשך חייהם, ואולי דווקא משום כך זה היה כל כך ברור, צלול ונהיר.
"הנה, כאן בחרתי להיות גננת. כאן, הייתי בת שנתיים ומאז ידעתי, רק כי קולות הצחוק בגן שמעבר לגדר הבית דיגדגו אצלי בפנים".
"וזה היה הרגע בו התמסרתי לרעיון"
או אפילו "בחרתי בה להיות חברתי לחיים רק כי הספר שאחזה ביד, במסיבת הריקודים הפרועה בקיבוץ, סקרן אותי כל כך".

גם אנחנו כאן כחלק מהבחירות של אלו שקדמו לנו. לפעמים כאלו שהתקבלו בנקיטת רגע. באותה הקלות יכולנו לא להיות.

והבחירות שלכם? כמה חירות יש בהן?

מלכה

מרץ הוא חודש שמעלה על הנס נשים. חג פורים גם הוא נותן מקום של כבוד לעקשנותן ומקומן של נשים (אסתר ואף ושתי). מחר, יום רביעי, אנו אפילו מציינים את תענית אסתר לזכר מעשה גבורתה של אחייניתו של מרדכי היהודי. זאת גם הסיבה שאת הפוסט לכבוד פורים אני בוחרת להקדיש לאמא שלי.
 
❤️❤️
 
קול טרטורה המונוטוני של מכונת התפירה של אימי ליווה אותי עד שנעצמו עיניי.
מחר חגיגת פורים בבית הספר ואני ניסיתי, ממרומי מיטת הקומתיים, לדמיין כיצד נתפרת והולכת לה התחפושת שלי.
ככה כל שנה.
אימי ואבי אחרי שסיימו את יום עבודתם, והשכיבו אותנו לישון התפנו ליצור תחפושות. אמני תחפושות יש מאין.
אני לא זוכרת שיתוף פעולה שכזה ביניהם מעולם. כמה אהבתי להתבונן בהם מתארגנים לקראת הלילה הלבן שעוד היה צפוי להם. שולפים שאריות בדים מתוך פינות חבויות בבויידעם ובארונות, אביזרים מנצנצים.
אימי קוראת לאבי שיבוא לעזור לה לסחוב את מזוודת מכונת התפירה הכבדה, שהיתה קבורה לה עמוק בארון הבגדים, מאחורי סלסלת הגיהוץ.
כיצד פרשו הכל על הספות בסלון הקטנטן של דירתנו, והתארגנו, כתף לצד כתף, ליד שולחן פינת האוכל.
וההתרגשות הגדולה שלי שהלכה והתגעשה לה בבטן, עד שלא יכולתי להירדם.
 
מתי באמת נרדמתי אז?
והם עבדו.
אבא המתכנן ומאלתר, אמא תופרת במרץ.
 
היום אני יודעת איך זה עבד אצלו אז.
הוא יכול לעצום עיניים ולראות לנגד עיניו צבעים וצורות. הוא יכול לראות תמונה מתגבשת, דמות, תחפושת. אימאג' שלם.
לפרטי פרטים.
ואחר כך לדמיין את שראה בעיניי רוחו הופך לממשי. ככה, בכל אופן, זה עובד אצלי בראש. אני רואה סיפור, יצירה. מרגישה אותו בבטן.
אבא מדביק, גוזר, מגלגל, מקפל, מהדק, צובע, מצייר.
הוא אביר האביזרים.
כובע שודד ים מבריסטול שחור, מניפה יפנית, מכפיסי עץ שליקט, חרב שודדים שניסר ושייף מעץ ואז צבע באפור או גרזן לילדת צ'יף אינדיאנית.
 
אמא מתקתקת בזוג מספריים גדולים וכבדים, שלנו אסור היה לגעת בהם, אלו מספריי התפירה שלה, ואסור שיתקלקלו.
היא גבירת הקפלים. פורשת בדים, מציירת קווים בגיר לבן, מותחת, מקפלת, מכווצ'צ'ת, משחילה, פורמת.
לוקחת את כל היכולות, הרכות והאהבות שלה, ושוזרת אל תוך הבדים. בשבילי. בשבילנו.
רוקמת אהבה פנימה.
 
את השמלה שלבשה ביום ארוסיו של אחיה, הפכה לשמלה מלכותית. הוסיפה שכבות בוורוד ולבן, תפרה גלימה מסאטן לבן ומבהיק, כשאבא מדביק לה את צמר הגפן שנהג לרפד בו את תחתית האקווריום שהיה לנו אז בבית, כאילו מדובר היה לפחות בפרוות מינק רכה ומיוחדת. טוב, ככה זה הרגיש לי.
חוטי ברזל ליפף, והשחיל אל תוך הפיתולים חרוזים שקופים, והנה- כתר מלכות.
ולבסוף התכשיטים מקופסת התכשיטים הלבנה של אמא. כן, זאת שנקנתה בירח הדבש שלהם באילת.
ובכל פעם כשהיא נפתחה, התבוננתי באבנים הפשוטות בתאווה והתמוגגות, כאילו מדובר היה באבנים יקרות, היישר מאוסף היהלומים של מלכת אנגליה.
סיכה עדינה מרובעת, שרשרת פנינים לבנות, וצמיד כסף גדול ותלוי.
רשרוש הצמיד תמיד נשמע באוזניי כמו מנגינה נהדרת. כל כך נהדר היה בעיניי, עד שלפני כמה שנים, כשראיתי אותו מוטל בתחתית אחת ממגירותיה של אמי ביקשתיו לעצמי, "אני זוכרת לו חסד נעורים", אמרתי וקיבלתי. לפעמים אני שמה אותו רק בשביל הרשרוש ההוא.
במשך שלוש שנים רצופות הייתי מלכה. מלכת אסתר.
 
תודה, אמא. בזכותך אני מלכה גם היום.
התרגשתן? ספרו לי מחוויות פורים שלכן.
ושיהיה חג שמח!
טובי שטרובך

סבתא מספרת

 

"תקשיבי, סבתא שלי לא מספרת. היא תמיד פוטרת אותנו במין אמירה כללית, שההווה יותר חשוב, יותר טוב, ושאין טעם להיזכר ולהעלות באוב שמות ופנים, ואנחנו סקרנים לדעת. אנחנו צמאים לשמוע ממנה הכל, אבל קשה לנו לעמוד מול העקשנות שלה, אולי דווקא לך היא תספר?"

 

הסיפור הוא תמיד אותו סיפור, נכדים וילדים סקרנים והורים שמתבוננים על עצמם ועל חייהם, שמחים במה שיש להם, וחושבים לעצמם "אני? החיים שלי רגילים, אין סיפור".

 

דווקא יש. תמיד יש סיפור. ותמיד יש אדם מאחורי הסיפור. ואת האדם הזה מבקשת המשפחה. לקלף שכבה גלויה של מידע ולחדור אל עומק השכבות הסמויות מן העין.

את הסיפור על הילדה הקטנה, שטיילה בשדרה המרכזית של העיר, הלוך ושוב, כשכף ידה הקטנה נעטפת בידו המחוספסת של אביה, פועל הבניין. הילדה הנזכרת לרגע, בתחושת הגאווה והחום שקרנה אליה מבין מילותיו של אביה, "את רואה? את הכנסייה הזאת בניתי. אבל אנחנו יהודים, ואסור לך להיכנס לשם", ואז פעילות בית הספר, שמתקיימת בתוך חלל הכנסייה האסורה, והילדה ממתיקה סוד מאביה, כי היא מתנדנדת בין הרצון לכבד את אביה, לבין הרצון לכבד את מוריה.

וזה רגע שמעולם חלקה עם בני משפחתה.

ופתאום החוויה של לשבת מול מישהי זרה, שמקשיבה, ששואלת, שמתעכבת על שרידים בזיכרון, מעורר אותה.

השבוע הרחקתי עד קיבוץ מגן להקשיב לסיפור שכזה.

בערב התקשרה אליי הנכדה וסיפרה לי שסבתא נהנתה. היא היתה חשובה באותו הבוקר, וזה עשה לה נעים. גם הידיעה שהסיפורים שלה יישמרו. יימסרו הלאה. היא אפילו התוודתה באוזני נכדתה, שהיא חלקה איתי מידע שמעולם לא ספרה.

"אנחנו כולנו מתרגשים מכך, אמרה הנכדה, תודה שבאת, תודה שאפשרת את זה".

 

וזה היה רגע בו, באמת ובתמים, הרגשתי מבורכת.

 

רוצים לשמח אנשים אהובים בחייכם? מחפשים רעיון מיוחד למתנה לסבתא? דברו איתי, אני מקשיבה.

טובי שטרובך

מחברים משפחות

במקום הזה הנוגע באנשים, שם אני רוצה להיות.
לחבר אנשים לחיים, ליקרים להם, לרחוקים מהם.
לקרב.

לעיתים לא נדרש הרבה יותר מלהאזין למישהו הפורט את משפחתו לאנשים ומרכיבם מחדש לאילן יוחסין, נטוע, שורשי, מחובר.

אני בונה אילנות יוחסין עבור אנשים המעוניינים בכך. יחד אנו יושבים וממפים את הקשרים, מעוררים את הזיכרונות ומחיים את האנשים שכבר מזמן נשכחו.

הערך המוסף לתהליך שכזה הוא עצום, ולו מתוך אותה התכוננות לקראתו.
הם מחכים לי. רושמים שמות, ביד רועדת על פתקים, שלא ישכחו. מתקשרים לקרובי משפחה אחרים ללמוד דברים שפעם ידעו ועכשיו הם כבר לא בטוחים… ושולפים אלבומי תמונות מתפרקים מתוך ארונות עץ כבדים.

הם מחכים לי שאבוא ואקשיב ואחייה ואספר.

וזה מה שלקוחה כתבה לי, כשיצאתי מביתה, אחרי מפגש נוסף.

רוצים להגיד להורים שלכם שאכפת לכם? רוצים לשמר ולהנגיש את רצף המידע הדורי בשבילכם ובשביל ילדיכם?

אם אתם מעוניינים בבניית אילן יוחסין מפורט, עם שמות, תאריכים, סיפורים ותמונות, דברו איתי. זה ישמח אתכם.

שלכן,

טובי שטרובך

יום החפצים הישנים

מיד בתום המלחמה, קצת אחרי אושוויץ ובירקנאו, אחרי הצעדות, והרכבות, ואחרי האכזריות האנושית הבלתי נתפשת, היא עשתה את דרכה חזרה הביתה. חצתה מדינות ונופים, מקומות שרצו להקיא אותה מתוכם. גיששה אחר מידע אודות בני משפחה אהובים שכמו התפוגגו מעל פני הארץ, אחר חברים ומכרים. חיפשה את הבית, את הנחמה.

היה זה מסע קשה וכואב, כל טלטלה בו מהדהדת בתוך גופה השדוף. והנה היא בבית. אם אפשר לקרוא לזה כך.

אנשים אחרים כבר חיים בין כתלי החדרים, שפעם היו המקום הבטוח שלה. כבר לא.

קולות זרים.

איפה הצחוק הנוער של אהר'לה? הלב נחמץ ממחשבות עליו…

אבל היא יודעת מה שיושבי הבית הזה לא יודעים. והיא מבקשת שיאפשרו לה להסתובב בין החדרים, רק לזכר הימים ההם, פונה אל הלב שלהם. היא צעירה חכמה. ממולחת. תמיד היתה. והם מאפשרים לה. זה בטח גם מרגיש להם טוב, כמו מעשה חסד קטן. כמה נהדרים הם בוודאי בעיני עצמם עכשיו.

והיא מסתובבת בינות לחדרים, נפרדים בעיניים לחות מהמוכר שהשתנה, מזכרונות הילדות הנהדרים, ומבלי שידעו, ניגשת אל אחת הפינות. שם, היא זוכרת, יש לבנה רופפת. מאחוריה מסתתר אוצר. שם היא הטמינה קצת כסף על כל צרה שלא תבוא, ומטפחת ראש של אימה. אוי מאמע… מאמע…

היא מחביאה את אוצרה בין בגדיה. קרוב לגופה. מודה להם על הכנסת האורחים. וחומקת החוצה אל חיים חדשים.

דהויה, קרועה ומוכתמת. מטפחת האוצר של סבתא שלי. זאת שעברה את מוראות המלחמה ונושאת בין קמטיה את סיפורי הישרדותה. את דנ"א דמעותיה היקרות.

 

שנים אחר כך, כשכבר גם היא לא היתה בין החיים, אמרה לי אימי "קחי, עכשיו תורך לשמור על המטפחת".

וככה קיבלתי בירושה את המטפחת ואת האחריות לספר את סיפורה.

 

היום הוא יום החפצים האישיים,  מאז ומעולם היתה בי חיבה למזכרות וחפצים מפעם.

יש לכם חפץ ישן שחשוב לכם? ספרו לי את הסיפור שלו.

שלכן,

טובי שטרובך

פרק בחיים

אולי היתה לסבתא בובה. מין כזאת מרוטה, מלוכלכת, שתומת עין, וגפיים חסרות. יד ורגל, שגומייתן נתרופפה עד שנתלשו ואבדו.
אולי היתה זו הבובה היחידה שלה אז. בילדותה. אליה נצמדה בלילות מתוקים.
היא בטח חלתה בדיפתריה, ומתוך החום הגדול עלתה ייבבה גדולה: בו- בה.. בו-בבהה…
ואמא שלה, לקחה את מעט המטבעות שחסכה, ורצה בבהילות לקנות לילדתה החולה בובה, אולי היא תניח את דעתה, והגוף יתרצה לשמחה החדשה והמחלה תחלוף?

מעולם לא שאלתי את סבתא שלי אילו בובות היו לה, ומה שימח אותה בדרך לבית הספר. אולי סבתא שלה תפרה לה בובת סמרטוטים משאריות סדינים, והיא היתה יקרה לליבה עד שאבדה או עד שמאסה בה?

פכים קטנים של חיי יקירנו, טמונים בזיכרונות שלהם. בחוויות שלהם. ואנחנו מבטיחים לעצמנו שנעצור ונשאל, שנתעניין, כי אנחנו יודעים, שהרגע הקט הזה שנקדיש להם, ימלא את ליבם…

אבל אנחנו דוהרים הלאה, ודוחים את הרצון, כי מאמינים שעוד יזדמן – זה הרי חשוב לנו…

מחפשים רעיון למתנה מיוחדת לאנשים שיקרים לכם?
"פרק בחיים" – מפגש בן שעתיים של הקשבה לאנשים שיקרים לכם. הם יספרו לי על נעוריהם, הבית בו גדלו והקראש הראשון שלהם… ועוד

ואני אאסוף את המילים ואטווה באמצעותן סיפור, שיתעד, יאגד וינכיח את האדם האהוב.

סיפור שתוכלו לחזור ולעיין בו, אתם וילדיכם, גם בעתיד לבוא, על כל הרגעים המצחיקים, העצובים והקסומים של לפני היותנו.

עלות מפגש וכתיבת סיפור – 400 ₪
למזמינים במהלך חודש פברואר, 20% הנחה מיוחדת לרגל יום המשפחה.

בא לכם לרגש ולהתרגש? מתחשק לכם להפתיע?
דברו איתי

טובי שטרובך

שורש הדברים

לפני מספר שבועות עלתה שיירת רכבי עירייה וכלים כבדים על  הכביש הפנימי בכיכר המדינה. עובדי עירייה חרוצים, עקרו כמה ספסלים ממקומם, והחלו במה שבראשיתו נראה כמו דילול ענפים מעצי פיקוס השקמה הגדולים המצלים מעל ראשי האנשים בכיכר.

תחילה חשבתי, בחולפי על פני העובדים, שהם מנצלים את העובדה שחורף, כדי שעד הקיץ "ייצמח" הצל מחדש להנאת ציבור המשתמשים בכיכר. אבל אז הבחנתי כי הם חופרים סביב שורשי העצים הגדולים ומקיפים אותם ביריעת ברזנט שחורה, כל זאת הכנה לעקירה ושינוע.

"העבודות בכיכר מתחילות אם כך…" חשבתי לעצמי בצער.

הכיכר עצמה נפלאה בעיניי. כר של טבע עירוני מקסים המזמין אליו משפחות רבות. בסופי שבוע ניתן לראות שם קבוצות טאי צ'י מתאמנות, בעלי כלבים שנפגשים בגינת הכלבים, משפחות עורכות ימי הולדת ופיקניקים, ילדים משתובבים ומעיפים עפיפונים וצלחות מעופפות, קשישים נהנים מליטוף השמש וזוגות אוהבים מתרפקים.

שורשי העצים נותרו חשופים לעין כל, ממתינים לגורלם.

שורשים עבותים. כבדים. משורגים.

יש עוצמה בשורשים, וחשיבותם ידועה לכל- הם מקור ההזנה עליו מושתתת כל יציבות העץ, על גזעו, ענפיו, עליו ובעלי החיים השוכנים ומקננים בו.

הם נאחזים בקרקע, "מכים" עצמם עמוק פנימה אל תוך רגבי האדמה ומאפשרים חיים אחרים, חדשים.

שורשים. שורשי הדברים.

***

הילדים שלי קוראים לי "בלשית שורשים", וזו אולי הדרך הטובה ביותר לתאר את העבודה שלי.

כמו עצים, גם למשפחות יש מספר חלקים, מספר תפקידים והם שונים אלו מאלו, אולם כולם פועלים יחד להשיג את אותה המטרה: קיום.

האבות המייסדים, שיצרו את מארג הקשרים הראשון, עליו צמח דור נוסף, גזע, של הבנים הממשיכים, והם מתפצלים לבדים וענפים. חלקם עבותים וקשיחים חלקם דקיקים וגמישים, ומתוכם עלוות העלים הירוקה המשמחת את לב כל רואיה, יחד עם הפרחים והפירות, הילדים, הנכדים והנינים.

לפעמים, אולי כמו אותם עובדי עירייה, נחוץ לסלק מעט את העפר מעל השורשים, כדי לראות אותם טוב יותר. כדי לטפל בהם, להיטיב איתם, על מנת להיטיב עם כל העץ.

בעבודה שלי אני עובדת עם אנשים שסקרנים לגלות את עומק השורשים שלהם.

אנשים שצמאים להכיר את המקום ממנו הסיפור שלהם מתחיל, המקום ממנו הם מתחילים.

את הבראשית המשפחתית שלהם.

אני פוגשת אנשים שמבקשים להיטיב עם הדורות הבאים בכך שיעניקו תשומת לב מדושנת מעט לדורות הקודמים, לעבר המשפחתי, לשורשים.

אני מקשיבה להם.

וההקשבה מולידה את החפירה העדינה, את החיטוט העדין בינות השורשים וניעור העפר כבד, שכיסה, לעיתים שנים ארוכות, את מקורות העץ.

אתמול ציינו את ט"ו בשבט. יש בו בחג הזה משהו שעובר על ידינו. רובנו, חוטפים איזו דבלה או כמה צימוקים על הדרך וממשיכים הלאה. ברוב המקומות כבר לא יוצאים לשתול שתילי עצים, כמו שנהגנו כשהיינו ילדים. בזמנו, אני זוכרת, לא אהבתי את החג. החורף היה חורפי במיוחד ורגבי האדמה דביקים, בוציים וקרים. היום הילדים מקבלים איזה עציצון עם צמח עונתי, או שותלים באדנית צמחים מאולתרת בבית הספר.

אולי אלו החיים האינטנסיביים שלנו, שסופרים הכל בעונתיות שלהם, שדוחקים לזמניות, לרפרוף על פני הקרקע, על פני העמקת השורש.

עכשיו זה הזמן לעצור.

להצמיח שורשים. להתחבר לעבר, בשביל העתיד.

רוצים לשמח אדם יקר לכם?

העניקו לו מפגש שכל כולו הקשבה לסיפור שלו. מפגש שאומר לו: אתה יקר לנו, ואנחנו רוצים להתמקד בך.

אתה השורש. ואנחנו יונקים ממך את מי שאנחנו.

 

מפגש של שעתיים וחצי במהלכו אאזין לפרק בחיים, ולאחר מכן אערוך את המילים לסיפור. לתיעוד.

למענו, למענכם, למען הדורות הבאים.

 

דברו איתי.

טובי שטרובך

 

כשאין קצה חוט…

באותו הבוקר כשנפגשנו היא לא רצתה. בתחילה ממש התנגדה. הזיכרונות מהעבר קשים לה מדי, ובכלל "אין לי קצה חוט, אני אפילו לא בטוחה מה היה שם המשפחה הקודם שלה". אבל אז הבת שלה התעקשה שאמשיך. שאנסה עם דלות המידע שהיא יכולה למסור לי.
"את יודעת שסבא שלך היה אורג?" כתבתי לה, היא לא ידעה. אחר כך אמרה לי שכשסיפרה את זה לאמא שלה, גל של ריחות ורעשים וזיכרונות עטף אותה. אחר כך היא נזכרה איך כילדה קטנה נהגה לבקר אצל אביה באותו מפעל בדים שבו עבד עם עלייתו לארץ.
והיו עוד זיכרונות שנבראו והלכו והתמלאו בתוך הבהוב ילדותי של חיים רחוקים מתוך השאלות ששאלתי, ופתאום כמו נולד בה עניין מחודש בחיי הוריה, ובילדותה שלה.
ולפתע פתאום נברא לה עיסוק חדש.
וזה לב העניין. 


פעמים רבות אנחנו עוסקים במוצר, בתוצר הסופי, במטרה שלשמה התכנסנו ב"מה נחזיק ביד", ושוכחים את האיך.
שוכחים את יופיה של הדרך, את חשיבותו של המאמץ, ואת מקומו של התהליך.


ואנחנו שוכחים את העל זמניות של תשומת הלב לאחר.


הנה אתם אומרים לאדם אהוב: אתה יקר לי, סיפורך יקר לי, חייך יקרים לי.
הנה אתם אומרים לאדם אהוב: אני רוצה להקדיש זמן וכסף כדי לתת מקום למי שאתה.

בשירו איתקה, כתב קונסטנדינוס פ. קוואפיס:

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

וב"איך" הזה, בתהליך הזה, אתם, למעשה, מייצרים לו פעילות, שבה מקשיבים לו, פעילות שבה מגשימים לו את החלום לספר את הסיפור המשפחתי שלו, ככל שיידרש. שתארך הדרך ותמלא בהרפתקאות ודעת.

איתי הוא יחווה מחדש רגעי ילדות
יתרגש מתמונות, חפצים, מסמכים, שאולי יגלו לו מי הוא, מהם מקורותיו.
ובעיקר, בעיקר – הנה זמן שכל כולו אמירת "אני אוהב אותך".

***
רוצים להפוך את 2019 לשנה של אכפתיות ואמירת אהבה לאדם יקר? רוצים לשמח את אמא בהזדמנות לספר איך אבא חיזר אחריה? לאפשר לדודה אסתר להעביר את אוצרות הסיפור המשפחתי לכם? דברו איתי.

שלכן,

טובי שטרובך