Browsing Tag

טובי שטרובך – תועפות המילים

עץ של ממתקים

"ממתקים לא צומחים על עצים"
בטח מתישהו בחיינו שמענו משפט כזה, או דמיינו עץ של מסטיקים (כזה שצומח לנו בבטן) עליו הוספנו עוד כמה סוכריות על מקל ועוגיות ג'ינג'ר כמו בסרטים, או חלמנו על כזה. עץ ממתקים עם צורות וצבעים עם ריחות וצלילים. ושיהיה אמיתי ושיהיה רק שלנו.
הם אמיתיים, עצי הממתקים האלה. הם סביבכם, הם בתוככם.
ממתקים משפחתיים אמיתיים.
לא, לא מהסוג שממלא את חלל הפה במתקתקות דביקה.
אלא כאלו שממלאים את חלל הבטן והלב בצבעים, בטעמים וברצון לעוד.
עצי ממתקים אמיתיים. צריך רק לרצות למצוא אותם, לדעת לראות אותם. הם אתכם. הם אתם.
אני יודעת לנטוע כאלו ולהצמיח אותם.
לתחח את האדמה סביבכם, לחפור קצת לעומק, לנקות עשבים שוטים, ולשתול את השתיל הנכון. נכון לכם.

איך נראים הממתקים של העצים שאני מגדלת?
הם תלויים על דפי עיתונים ישנים, מסתלסלים בינות ארכיונים ישנים ומאירים פינות מתוקות של חיי משפחה.
הנה ממתק שמצאתי לאחד הלקוחות שלי על אבא שלו. ידיעה מתוך עיתון 'הצופה', יום ראשון י"ד שבט תש"ה, 28 בינואר שנת 1945. עמ' 3.

הייתם צריכים לראות את השמחה שלו כשהראיתי לו שכתבו על אבא שלו בעיתון. העובדה שהוא בן 87 עכשיו כלל לא משנה.

ממתקים *כן* צומחים על עצים.

מכירים אנשים שאוהבים ממתקים? תשלחו אותם אליי.
ושיהיה לנו שבוע מלא במתיקות.

טובי שטרובך

לאצור את הרגע

לאצור את הרגע.
הזמן הזה שבין המילים והזיכרונות. הזמן הזה של המגע והחיבור. היופי של העכשיו ושל העבר.
הביחדנס.
בואו. תעצרו איתנו לרגע קט.
תנשמו.
רוצים להפתיע? רוצות לשמח?
רעיון ייחודי לומר – תודה, סבתא. להגיד- אנחנו אוהבים, סבא.
אלבום תמונות מהודר, מתנה למי שאוהבים, המשלב בין סיפורי הזיכרונות שלהם לתמונות עדכניות.
הם יספרו, אנחנו נתעד ונצלם.

 

מבצע השקה למזמינים ומשלמים עד ה-20/5/2019 (הביצוע יכול להתממש גם במועדים מאוחרים יותר) 500 ש"ח הנחה!

דברו איתי,
טובי .

על חירות ובחירות

על חירות ובחירות ובלי אף מילה על פוליטיקה.

היו רגעים שבהם החירות היתה טמונה בנו, גם אם היתה מדומיינת, גם אם לא פורשה נכון, היא היתה שם ואנחנו הרגשנו בלתי מנוצחים. ילדים על ראש תלולית, רצים במורד בינות חרציות ודבורים, וחושבים שהם כבשו את ההר.

הבחירות שלנו היו מקומטות ונטולות שוליים, רק כי היינו צעירים כל כך, ויכולנו לעמוד בקרן הרחוב ולהכריז בקולי קולות "מנת פלאפל בחמש שקל", כי לא היתה בנו הבושה. היינו משוחררים מהתניות חברתיות, מחסמים, מכל ה"מה יגידו" שעולם המבוגרים מעמיס עלינו.
בחרנו בעצמנו. תמיד. במין איזו אנוכיות מותרסת.
היו מסגרות, והיו גבולות, והיו הורים שכעסו עלינו, אבל כל זה כאילו לא נגע בנו. בחרנו בעצמנו בקלות יתרה של אצבע קטנה על אקדח קפצונים בשכונה.
רק אחר כך. השנים הוסיפו לנו מגבלות ורעשים סביבתיים, ואולי אנחנו העמסנו אותן על עצמנו ככל שהתרחקנו מאותם ילדים שהיינו.

הזמן מציע לנו פרספקטיבה לראות את הדברים. אני פוגשת אנשים שמספרים לי על החיים שלהם, ביחד אנחנו כותבים את סיפור החיים שלהם, ומצביעים על נקודות בזמן שלהם שם הם בחרו. זה תהליך, אבל הוא מאפשר לנו לגלות כי בחירות חשובות ומשמעותיות לחיים שלהם התחילו במקומות ההם של תחושת חירות ראשונית, מוחלטת ולא מודעת. לא מודעת להשלכותיה להמשך חייהם, ואולי דווקא משום כך זה היה כל כך ברור, צלול ונהיר.
"הנה, כאן בחרתי להיות גננת. כאן, הייתי בת שנתיים ומאז ידעתי, רק כי קולות הצחוק בגן שמעבר לגדר הבית דיגדגו אצלי בפנים".
"וזה היה הרגע בו התמסרתי לרעיון"
או אפילו "בחרתי בה להיות חברתי לחיים רק כי הספר שאחזה ביד, במסיבת הריקודים הפרועה בקיבוץ, סקרן אותי כל כך".

גם אנחנו כאן כחלק מהבחירות של אלו שקדמו לנו. לפעמים כאלו שהתקבלו בנקיטת רגע. באותה הקלות יכולנו לא להיות.

והבחירות שלכם? כמה חירות יש בהן?

מלכה

מרץ הוא חודש שמעלה על הנס נשים. חג פורים גם הוא נותן מקום של כבוד לעקשנותן ומקומן של נשים (אסתר ואף ושתי). מחר, יום רביעי, אנו אפילו מציינים את תענית אסתר לזכר מעשה גבורתה של אחייניתו של מרדכי היהודי. זאת גם הסיבה שאת הפוסט לכבוד פורים אני בוחרת להקדיש לאמא שלי.
 
❤️❤️
 
קול טרטורה המונוטוני של מכונת התפירה של אימי ליווה אותי עד שנעצמו עיניי.
מחר חגיגת פורים בבית הספר ואני ניסיתי, ממרומי מיטת הקומתיים, לדמיין כיצד נתפרת והולכת לה התחפושת שלי.
ככה כל שנה.
אימי ואבי אחרי שסיימו את יום עבודתם, והשכיבו אותנו לישון התפנו ליצור תחפושות. אמני תחפושות יש מאין.
אני לא זוכרת שיתוף פעולה שכזה ביניהם מעולם. כמה אהבתי להתבונן בהם מתארגנים לקראת הלילה הלבן שעוד היה צפוי להם. שולפים שאריות בדים מתוך פינות חבויות בבויידעם ובארונות, אביזרים מנצנצים.
אימי קוראת לאבי שיבוא לעזור לה לסחוב את מזוודת מכונת התפירה הכבדה, שהיתה קבורה לה עמוק בארון הבגדים, מאחורי סלסלת הגיהוץ.
כיצד פרשו הכל על הספות בסלון הקטנטן של דירתנו, והתארגנו, כתף לצד כתף, ליד שולחן פינת האוכל.
וההתרגשות הגדולה שלי שהלכה והתגעשה לה בבטן, עד שלא יכולתי להירדם.
 
מתי באמת נרדמתי אז?
והם עבדו.
אבא המתכנן ומאלתר, אמא תופרת במרץ.
 
היום אני יודעת איך זה עבד אצלו אז.
הוא יכול לעצום עיניים ולראות לנגד עיניו צבעים וצורות. הוא יכול לראות תמונה מתגבשת, דמות, תחפושת. אימאג' שלם.
לפרטי פרטים.
ואחר כך לדמיין את שראה בעיניי רוחו הופך לממשי. ככה, בכל אופן, זה עובד אצלי בראש. אני רואה סיפור, יצירה. מרגישה אותו בבטן.
אבא מדביק, גוזר, מגלגל, מקפל, מהדק, צובע, מצייר.
הוא אביר האביזרים.
כובע שודד ים מבריסטול שחור, מניפה יפנית, מכפיסי עץ שליקט, חרב שודדים שניסר ושייף מעץ ואז צבע באפור או גרזן לילדת צ'יף אינדיאנית.
 
אמא מתקתקת בזוג מספריים גדולים וכבדים, שלנו אסור היה לגעת בהם, אלו מספריי התפירה שלה, ואסור שיתקלקלו.
היא גבירת הקפלים. פורשת בדים, מציירת קווים בגיר לבן, מותחת, מקפלת, מכווצ'צ'ת, משחילה, פורמת.
לוקחת את כל היכולות, הרכות והאהבות שלה, ושוזרת אל תוך הבדים. בשבילי. בשבילנו.
רוקמת אהבה פנימה.
 
את השמלה שלבשה ביום ארוסיו של אחיה, הפכה לשמלה מלכותית. הוסיפה שכבות בוורוד ולבן, תפרה גלימה מסאטן לבן ומבהיק, כשאבא מדביק לה את צמר הגפן שנהג לרפד בו את תחתית האקווריום שהיה לנו אז בבית, כאילו מדובר היה לפחות בפרוות מינק רכה ומיוחדת. טוב, ככה זה הרגיש לי.
חוטי ברזל ליפף, והשחיל אל תוך הפיתולים חרוזים שקופים, והנה- כתר מלכות.
ולבסוף התכשיטים מקופסת התכשיטים הלבנה של אמא. כן, זאת שנקנתה בירח הדבש שלהם באילת.
ובכל פעם כשהיא נפתחה, התבוננתי באבנים הפשוטות בתאווה והתמוגגות, כאילו מדובר היה באבנים יקרות, היישר מאוסף היהלומים של מלכת אנגליה.
סיכה עדינה מרובעת, שרשרת פנינים לבנות, וצמיד כסף גדול ותלוי.
רשרוש הצמיד תמיד נשמע באוזניי כמו מנגינה נהדרת. כל כך נהדר היה בעיניי, עד שלפני כמה שנים, כשראיתי אותו מוטל בתחתית אחת ממגירותיה של אמי ביקשתיו לעצמי, "אני זוכרת לו חסד נעורים", אמרתי וקיבלתי. לפעמים אני שמה אותו רק בשביל הרשרוש ההוא.
במשך שלוש שנים רצופות הייתי מלכה. מלכת אסתר.
 
תודה, אמא. בזכותך אני מלכה גם היום.
התרגשתן? ספרו לי מחוויות פורים שלכן.
ושיהיה חג שמח!
טובי שטרובך

סבתא מספרת

 

"תקשיבי, סבתא שלי לא מספרת. היא תמיד פוטרת אותנו במין אמירה כללית, שההווה יותר חשוב, יותר טוב, ושאין טעם להיזכר ולהעלות באוב שמות ופנים, ואנחנו סקרנים לדעת. אנחנו צמאים לשמוע ממנה הכל, אבל קשה לנו לעמוד מול העקשנות שלה, אולי דווקא לך היא תספר?"

 

הסיפור הוא תמיד אותו סיפור, נכדים וילדים סקרנים והורים שמתבוננים על עצמם ועל חייהם, שמחים במה שיש להם, וחושבים לעצמם "אני? החיים שלי רגילים, אין סיפור".

 

דווקא יש. תמיד יש סיפור. ותמיד יש אדם מאחורי הסיפור. ואת האדם הזה מבקשת המשפחה. לקלף שכבה גלויה של מידע ולחדור אל עומק השכבות הסמויות מן העין.

את הסיפור על הילדה הקטנה, שטיילה בשדרה המרכזית של העיר, הלוך ושוב, כשכף ידה הקטנה נעטפת בידו המחוספסת של אביה, פועל הבניין. הילדה הנזכרת לרגע, בתחושת הגאווה והחום שקרנה אליה מבין מילותיו של אביה, "את רואה? את הכנסייה הזאת בניתי. אבל אנחנו יהודים, ואסור לך להיכנס לשם", ואז פעילות בית הספר, שמתקיימת בתוך חלל הכנסייה האסורה, והילדה ממתיקה סוד מאביה, כי היא מתנדנדת בין הרצון לכבד את אביה, לבין הרצון לכבד את מוריה.

וזה רגע שמעולם חלקה עם בני משפחתה.

ופתאום החוויה של לשבת מול מישהי זרה, שמקשיבה, ששואלת, שמתעכבת על שרידים בזיכרון, מעורר אותה.

השבוע הרחקתי עד קיבוץ מגן להקשיב לסיפור שכזה.

בערב התקשרה אליי הנכדה וסיפרה לי שסבתא נהנתה. היא היתה חשובה באותו הבוקר, וזה עשה לה נעים. גם הידיעה שהסיפורים שלה יישמרו. יימסרו הלאה. היא אפילו התוודתה באוזני נכדתה, שהיא חלקה איתי מידע שמעולם לא ספרה.

"אנחנו כולנו מתרגשים מכך, אמרה הנכדה, תודה שבאת, תודה שאפשרת את זה".

 

וזה היה רגע בו, באמת ובתמים, הרגשתי מבורכת.

 

רוצים לשמח אנשים אהובים בחייכם? מחפשים רעיון מיוחד למתנה לסבתא? דברו איתי, אני מקשיבה.

טובי שטרובך

מחברים משפחות

במקום הזה הנוגע באנשים, שם אני רוצה להיות.
לחבר אנשים לחיים, ליקרים להם, לרחוקים מהם.
לקרב.

לעיתים לא נדרש הרבה יותר מלהאזין למישהו הפורט את משפחתו לאנשים ומרכיבם מחדש לאילן יוחסין, נטוע, שורשי, מחובר.

אני בונה אילנות יוחסין עבור אנשים המעוניינים בכך. יחד אנו יושבים וממפים את הקשרים, מעוררים את הזיכרונות ומחיים את האנשים שכבר מזמן נשכחו.

הערך המוסף לתהליך שכזה הוא עצום, ולו מתוך אותה התכוננות לקראתו.
הם מחכים לי. רושמים שמות, ביד רועדת על פתקים, שלא ישכחו. מתקשרים לקרובי משפחה אחרים ללמוד דברים שפעם ידעו ועכשיו הם כבר לא בטוחים… ושולפים אלבומי תמונות מתפרקים מתוך ארונות עץ כבדים.

הם מחכים לי שאבוא ואקשיב ואחייה ואספר.

וזה מה שלקוחה כתבה לי, כשיצאתי מביתה, אחרי מפגש נוסף.

רוצים להגיד להורים שלכם שאכפת לכם? רוצים לשמר ולהנגיש את רצף המידע הדורי בשבילכם ובשביל ילדיכם?

אם אתם מעוניינים בבניית אילן יוחסין מפורט, עם שמות, תאריכים, סיפורים ותמונות, דברו איתי. זה ישמח אתכם.

שלכן,

טובי שטרובך