סיפור חיים על ילדות תל אביבית
כשהכרנו הוא כבר היה בן 87 שנים, אשתו נפטרה כמה חודשים קודם לכן. סיפור חייו הוא גם סיפור על ילדות תל אביבית. בעיניים נוצצות סיפר לי כיצד התחבאו מפני הקומנדקרים של הבריטים (על העץ בצומת הרחובות דיזנגוף ארלוזרוב)
כיצד "נעלו" קליפות אגוזים לרגלי חתולים, כדי שיחליקו במנוסתם על האספלט (וקשרו פחיות לזנבות)
כיצד "תקעו" את המורה בשירותים של בית הספר (ענף אקליפטוס על הדלת)
וכיצד עמד בתור לקולנוע "גן רינה" לצפות בסרטים של באק ג'ונס שבישראל קראו לו בוק ג'ונס (ובשישי אחד בערב התקשר לדייק אותי "זה לא היה קולנוע, אלא ראינוע")
אחר כך, בחשש ובלחש התוודה באוזניי על הפעם ההיא כשכבר היה חייל טירון בנח"ל והוא וחבריו הצליחו לחטוף (ללא מרכאות וסוגריים) את יגאל אלון מחדר האוכל של הקיבוץ.
"את הסיפור הזה" אמר לי אז תוך שהוא מנמיך את קולו "אני מספר בפעם הראשונה…"
הם מספרים לי דברים שמעולם לא סיפרו. לפעמים נבוכים להודות, לפעמים אף מבקשים שלא ייכתב. בדרך כלל זה קורה סביב הפגישה השלישית שלנו ביחד, אז מתבסס בינינו האמון, אז הם כבר מרגישים לגמרי בנוח איתי.
פעם מישהי באיזה תרגיל נטוורקינג שאלה אותי: איך היית רוצה שהלקוחות שלך ירגישו מולך? ואני עניתי לה ללא היסוס: בנעלי בית.
אני רוצה שיהיה להם נוח מולי ואתי, מוכר, בטוח. אני רוצה שיתקיים בינינו מרחב נעים של סיפורי חיים. כמו כף רגל המחליקה אל נעלי בית נוחות, מהוהות, שמותאמות בדיוק מוכר לכל גבשושית באותה רגל. שירגישו בבית.
לפני מספר ימים הלך יצחק לעולמו, אולם לעד הוא יחיה בזיכרונות אוהביו, בין מילות סיפוריו שנכתבו באמון ובאהבה.
הפוסט הזה נכתב לזכרך, יצחק.
No Comments