טובי שטרובך, כתיבת סיפורי משפחות
איך מתחילים לכתוב סיפור זיכרונות?
לפעמים סיפור משפחתי מתחיל מתמונה.
"בנות שתיים, בובותיים…" כתב חיים נחמן ביאליק על הבובות צילי וגילי, וכילדה, זה היה אחד השירים האהובים עליי. אני חושבת שאולי היה זה ה"חה חה דודים" שכבש את ליבי, ואולי גם עצם ההתלבטות והבחירה בין שתיים, ובכלל – זה שיר על בובות!
"עימי פה…"
נולדו בשנים שקדמו למלחמה, צחקקו ביניהן בצרפתית מתוקה. ריח של לחם ממאפייה סמוכה נישא באוויר, בית מלא ילדים, והנה אימא ניצבת במרכז המטבח, לב הבית, ומרנינה קולה בשירה.
"זו וזו…"
הנה הן לפניכן, בובות מתוקות בעגלה. אימא בטח הושיבה אותן בסטודיו יחדיו, שיחייכו אליה, בזמן שהצלם מסתתר, מכוסה בבד שחור, מאחורי מצלמה ענקית הניצבת על חצובה. אולי אימא שרה להן אז, או הרימה ידיים מעלה מעלה שיעקבו הקטנות במבטן העגול, יקבו, יחייכו וכך "ילכדו" בעדשת המצלמה.
"שתיהן, שתיהן אוהב יותר…"
ואז מלחמה, והרס חיים שהכירו. אני שומעת את סיפור הפלאות של הישרדותן. סיפור שמתרחש בפרברים של עיר בלגית, אולי מנומנמת, בין מנזרים, ומנהרה שמחברת בית דפוס לבית כומר. על כלב גדול שכאילו מיד הבין שתפקידו להגן, ועל חסידי אומות העולם שעד היום הם מכונים "פארה ומרן" – סנדק וסנדקית, ולא בשמותיהם הפרטיים, כי כך זה נחקק בזיכרונן של התאומות.
סיפור של מלחמה בעיניי ילדה. מלחמה שמחה, אפילו.
"חה, חה, דודים, לא ולא!"
משהו בתמונה הזאת עצר אותי בפעם הראשונה שראיתי אותה. הפער בין העתיד העליז התלוי מעל התאומות בתצלום לבין המציאות הקשה שארבה להן במורד הדרך.
וככה תמיד.
כשאני מאזינה וכותבת את סיפורי החיים של המשפחות השונות הידיעה שלנו – שלי ככותבת, שלהם כמספרים – מתנגשת מול אי הידיעה שזועקת מהתמונות. ההבנה, הנה היו חיים אחרים פעם, ואיך הכול היה יכול להיות אחרת…
ואני מוצאת עצמי נשאבת פנימה אל תוך החיים שהיו ואינם, והנה עוד ניגוד שמתעורר לנגד עינינו – אל מול התמונות הדוממות המנציחות את מה שאבד, המילים שנכתבות מעוררות לחיים מחדש את הבית על יושביו, על הזמנים ש"זרמו" בין רגע ורגע. בין תמונה לתמונה.
והמילים והתמונות "שתיהן אשא בחיקי תמיד", כמאמר שירו של ביאליק, שכה אהבתי בילדותי, והכל לכדי תמונת חיים.
סיפור חיים, סיפור משפחתי שנכתב, שיש בו צחוק ובכי, הרי הנה החיינו הכול מחדש.
בתמונה: רנה וססיל לבית גולדמן, לייז' בלגיה. שנה משוערת לתצלום 1935.
ושבת שהייתי בצריפין, אבל אני ממש לא בטוחה בכך. אולי ירינו בעוזי, ואולי רק סחבנו אותו אתנו במשך כמה ימים. התגייסתי בחודש ספטמבר של שנת 1991 ועם כל החגים שבדיוק "נפלו" אז, הטירונות נמשכה אולי שבועיים ימים.
