Monthly Archives

יוני 2023

על מפתן דלת וזיכרון

טובי שטרובך, תועפות המילים
כתיבת סיפור זיכרונות

ברגע בו זיהיתי את המבנה שלפניי, מיקמתי את עצמי על ספסל שצפה לעברו בגינה הציבורית הקטנה והמרוצפת, שנמצאת מול הבית בו היא גדלה, בבית בו נוצרו זיכרונות רבים. עם השנים נוספו לבית עוד חדרים וקומות. המרפסת, דרכה אביה היה מתגנב חזרה פנימה, כבר נסגרה לפני שנים. קירות הבית נצבעו בכחול, ולאורך הקירות מישהו כבר הניח כדים גדולים ואדניות כבדות בהן נשתלו צמחים ירוקים.
ישבתי שם והתבוננתי אל קירות הבית הדוממים. הסיפורים שלה כמו התעוררו לחיים לנגד עיניי. על לילות קיץ חמים כשהמשפחה התיישבה לארוחת שישי בחצר הבית, ליד הפרות והכבשים, והסוס עליו נהג אביה לרכוב עת שוטט בשכונה. ובתום הארוחה – הג'עלה המסורתית, מעלים זיכרונות, צוחקים, ומי מהיושבים פוצח באחד משריו של שבזי, ואז עוד שיר ואז עוד שיר, כמו שרשרת דְבֵלוֹת הנצמדות זו אל זו…
כשגדלו הילדים ורבו האחיינים ובני הדודים, נהגו לשבת על מעקה המרפסת מתווכחים בתוכחה או צוחקים בקול, והסבתא הקשישה כבר, עוקבת אחרים בשתיקה בעיניה הקטנות והחכמות, מתוך כיסא הגלגלים בו היא נעזרת לאחר שחלתה בדלקת פרקים. עד היום אף אחד לא יודע להסביר כיצד הצליחה לנווט את הכיסא במעברי הבית הצרים, ולהמשיך לבשל במטבח שהותאם לה לגובה הכיסא.
מכיוון שהקדמתי לפגישה עם אחת מבנות המשפחה שאת סיפור החיים שלה וסיפור המשפחה שלה אני כותבת, התחלתי לעבור על המיילים שלי, אולי רק כדי למצוא את המייל הזה, שבדיוק הגיע מבתה של אותה אישה.
"הרגת אותי" היא כתבה, כי הרגש צף, עלה והחיה אותה.
דורות של נשים, בנות משפחה אחת, נלקטים אל תוך סיפור זיכרונות אחד. העוצמות שלהן, המאבקים שלהן, השתיקה שלהן, הניצחון שלהן.
היום אותה נכדה מבינה אחרת את סבתה החולה, מבינה אחרת את אימא שלה, ולמעשה, מבינה אחרת את עצמה. ולתוך קורות המשפחה הזאת נמזגת מידה נוספת של חמלה.
אם אתם מעוניינים בפרטים נוספים על תהליך כתיבת ספר זיכרונות משפחתי או סיפור חיים מוזמנים ליצור איתי קשר.

לחשוב מחוץ לקופסה

טובי שטרובך, בלשית שורשים וכותבת סיפורי חיים

הממתקים הכי טעימים ממתינים לנו במקומות שהכי פחות ציפינו להם.

לילה אחד, זה כבר היה אחרי עשר בלילה, כשרבצתי לי על הספה בבית, בוהה מול הטלוויזיה גוללת את פיד הטוויטר שלי, כשמישהו תייג אותי.
"הו, יופי! מעט אינטראקציה אנושית" חשבתי לי ודפדפתי לעמוד הנוטיפיקציות שלי לגלות כי מישהו מציע אותי כעזרה למישהי אחרת המחפשת מידע כלשהו…
"אוי נו, כבר עשר בלילה, מה עבודה עכשיו?" קיטרתי קלות לעצמי, אבל נו, הסקרנות לא עמדה לי, ונכנסתי להציץ.
צעירה תל אביבית גוללה סיפור (קפקאי למדי) על ניסיון להוכיח לעיריית תל אביב כי אחד משכניה, שקיבל אישור להחנות את הקלנועית שלו בכניסה לבניין הלך לעולמו (נדמה לי כבר לפני 12 שנים, אבל אל תתפסו אותי על המילה). בעירייה רצו הוכחה שהוא מת כדי להחזיר את קטע החנייה לכחול לבן לטובת השכנים והרחוב.
אבל איך מוכיחים שהוא מת? כשאין משפחה בנמצא?

אז היו מי שמצאו מצבות עם השם של האיש חקוק עליהן. כן, מצבות. בשלוש בתי קברות שונים. איך יודעים מהי המצבה שלו, אם בכלל?

כשמחפשים מידע באינטרנט נתקלים ב"ים של מידע" הררי הררים של מילים, שמות ונתונים. כל כך הרבה מידע שאנחנו אובדים תוך כדי חיפוש. ואז מה? איך עושים את זה?
בכל פעם שאני מוצאת משהו חדש ללקוחות שלי, מידע שלפעמים היה מונח להם לנגד עיניהם – היא הרי ביקרה בבית הקברות הזה בפולין ולא מצאה את המצבה של סבא שלה, איך זה שאני הצלחתי?

לכך נחוץ ידע, ויכולת התבוננות מחוץ לקופסה.
לדעת לשאול את השאלות הנכונות, לפעמים תוך התבססות על הבנה גאו-פוליטית או ידע רב בהיסטוריה (זה המקום בו אני מזכירה ללקוחות שלי, איך מתוך שלא לשמה באתי לשמה – כיצד למדתי תארים גם במדע המדינה וגם בגיאוגרפיה, כי אלו תחומים שעניינו אותי, והנה כעת אני עושה בהם ובידיעותיי שימוש ניכר בעבודתי זו), אבל לא רק – להסתכל בצורה אחרת ומקורית על הדברים.

כמו במקרה של אותו נפטר תל אביבי. הוא נפטר בשנות השבעים לחייו, מתוך שמו ושמות ההורים שנכתבו על המצבה, הנחתי כי הם נרצחו בשואה. הימרתי – די בגדול – כי ייתכן והוא השלים דפי עד ביד ושם על אודותם.
חיפשתי, ובום! הנה שם האיש, הנה שמות ההורים, ואכן הכתובת המצוינת על הטופס היא הכתובת המדוברת בתל אביב.
לא עברו ימים ארוכים והחנייה הוחזרה לתושבי הרחוב…

כשאתם מחפשים מידע, תעשו זאת בשיטת ה"זום-אין-זום-אאוט". תתמקדו בסיפור ובפרטי האדם, ואז תיקחו כמה צעדים אחורנית – מה הסיפור של העיירה בה גדל? מה התרחש בארץ? ואז שום, תחזרו אל הפרטים הקטנים. אין ואאוט.
לפעמים זו אני שמשלימה למספרים שלי חלקים בפזל של הסיפור המשפחתי שלהם.

ואם תרצו, אני כאן בשביל לעשות את זה בדיוק. מוזמנים ליצור איתי קשר, לפרטים נוספים על תהליך חיפוש המידע וכתיבת סיפורי חיים וסיפורי זיכרונות.

בתמונה: אני מארחת חברה למדרכה כחול-לבן תלאביבית

לכבוד שבוע הספר העברי 2023

טובי שטרובך, בלשית שורשים וכותבת סיפורי חיים

הוא נולד יומיים לפני תחילת מבצע ברברוסה במהלכו פלש צבא גרמניה הנאצית לשטחי ברית המועצות.
זיכרונו הראשון – הצבא האדום משחרר את המחנה בו היה כלוא ביחד עם שאר בני משפחתו.
ונדמה שלמן יומו הראשון של וילי, הוא נע בין הקצוות – בין הבלתי אפשרי והלא יאומן – להן אפשר. בין תבוסות לניצחונות, כמעט תמיד כנגד כל הסיכויים, אבל הוא יכול להם. ולא רק זאת, וילי עלה ארצה עם בני משפחתו, תחילה למעברת פרדס כץ (שם, בשכונה, אני גדלתי כעבור 20 שנים) ואז לגבעת שמואל ובני ברק. הסיפורים שלו מתארים חיים של חוסר, של צמצום ושל תחושת שפע עצומה. ילדים מהתלים במורים שלהם, אנשים חוצים במהירות את שני נתיביו של כביש גהה של אז, ובהמשך, כשבגר והפך לאיש צעיר, כיצד טיפס על אנטנות גבוהות, גם זו של רדיו רמלה, לתקן אותן.
אחר כך החיים סיפקו לו הזדמנויות נוספות, כמו הפעם ההיא בה הגיע לצפות בסרט, מצויד בשני כרטיסים שקנה במיוחד בקצין העיר בתל אביב (כי לא היה כסף), ובת הזוג שלו הבריזה לו מהדייט, והוא הציע לצעירה אחרת שעמדה בתור לקופה לצפות אתו, ולימים היא תהפוך לאשתו, רוחי.
הצלחות וכישלונות.
וילי בחר לקרוא לספר שלו משואה עד תקופה, כי הוא טומן בחובו את שואת יהודי רומניה, אבל גם את הקימה. את החיים.
בפגישתנו האחרונה בה מסר לי עותקים מהספר שכתבנו ביחד, סיפור חייו, שיצא לאור בימים אלו באוריון הוצאת ספרים, הסכמנו שנינו – גם הכישלון הצורב והקשה מכל בחייו, היה בו מן הברכה, מן החסד.
בכל סיפור חיים אני מוצאת את עצמי בין המילים שלו. גם אם הוא מתרחש בטרנסניסטריה או בעירק. העלילות, החוויות, שונות מכל מה שאני מכירה מחיי, אבל בסופו של יום כולנו בני אדם, אנשים, והתחושות שלנו, הרגשות, הם המנועים שלנו, ואנחנו מוצאים את המקום להזדהות בו גם בסיפור חיים השונה לחלוטין מזה שלנו.
לעיתים אני פוגשת בילדים של המספרים שלי, אחרי שקראו פרק או את הסיפור במלואו, והם אומרים לי אז – עכשיו אני מבין אותו טוב יותר, גם אני הייתי נוהג ככה. ולפעמים זה מספיק כדי לפרום "פלונטר" משפחתי או לפשט רגש לא פתור. הם מצאו את עצמם במילים של האחר.
סיפורי חיים הם לא רק אוגדן של חוויות עבר, הם גם ילקוט של זמן הווה.
השבוע נפתח שבוע הספר העברי, החג שלי 😊
תקנו ספרים, תספרו סיפורים
ובעיקר, תחגגו!
חג שמח,
טובי

מתהלכת על דוק של יציבות

מתהלכת על דוק של יציבות, טובי שטרובך

מתהלכת על דוק של יציבות, טובי שטרובך

"מתהלכת על דוק של יציבות" נכתב לפני שלוש שנים, כפי שהוא נקרא – בנשימה אחת עצורה.
אין בו רכות. הוא מצליף.
כסיפוריהן של הנשים שסיפרו לי את חוויותיהן שנמזגו אל תוך סיפורה של מונה, גיבורת הספר. או אולי כפי שלמדנו בשיעורי ספרות – אנטי גיבורה.
מונה מפרקת את עצמה ואת חייה כדי שתוכל להרכיבם מחדש. ברשומון דקדקני היא טווה הקשרים, תובנות וזיכרונות.
היא בעיקר קשה עם עצמה. אחר כך יגיע הקתרזיס, היא יודעת.
במסע אל בטנה החשופה של הנשיות, מונה שופכת את כל הקרביים החוצה.
סוכרייה, מהטוויטר, שקראה את הספר כותבת עליו כך:
"וואו טובי, פאקינג וואו. קראתי אתמול את "מתהלכת על דוק של יציבות" בבת אחת, בלי הפסקות וכשסיימתי, קראתי שוב. הספר שלך התפוצץ לי בפרצוף ובנשמה בעוצמה מטלטלת. ישיר, בוטה, ברוטאלי בדיוק שלו ומלא כנות חודרנית, צורבת ומסנוורת. בראת קיום אנושי נטול מניירות והצגת אותו עירום, במלוא הדרו ועליבותו המכאיבה, הו כמה מכאיבה. חיטוט ללא הרדמה בפיסות חיים ששייכות לגיבורה אבל בעצם רקומות מחלקיקים של כל-כך הרבה נשים וגברים שהכרתי. כתבת מופלא, תודה על הספר הזה. ושוב, וואו."
כשכתבתי את מונה חשבתי על כול הנשים הדוממות שמקיפות אותי. אלו שבתוך כל הוויית החיים שלנו (שבואו נודע על האמת מהללת גבורה וקרבות וגבריות) לעיתים משכיחה את קולן של הנשים.
הופתעתי למצוא את הגברים שמצאו בו גם קול. כמו שכתב הבוקר ערן: "עם פנס על פינות חשוכות של הנפש . נוגע וכתוב נהדר".
איזה כיף לגעת.
מונה כאמור, לא מלטפת, אבל היא נוגעת.
ואם גם לכם בא להכיר את מונה, להישרט ולהתלטף על ידה, במיוחד לקוראי האתר שלי –
50 ש"ח – איסוף עצמי
68 ש"ח למשלוח בדואר

התשלום דרך הקישור הזה – מוזמנים ומוזמנות – https://payboxapp.page.link/yYGS8AmwzvxPu3jb8

בימים האחרונים אני פוגשת רבים מכם, וזה כיף גדול. בואו!
תודה,
טובי

תמיד לומדת- לקראת סיפורי המשפחות

טובי שטרובך, כותבת סיפורי חיים

טובי שטרובך, כותבת סיפורי חיים

כבעלת מקצוע הכותבת את סיפורי המשפחות של לקוחותי אני רוצה להעניק ללקוחותיי את השירות הטוב ביותר, זו הסיבה שבחרתי ללמוד קורס עריכה לשונית.

כילדה וכנערה הייתי תלמידה שקדנית. יש שיאמרו חננת על. הם צודקים. אהבתי ללמוד, אני עדיין אוהבת ללמוד. היסטוריה, ספרות, תנ"ך יו ניים איט – אני למדתי. במתמטיקה חרקתי שיניים והתגברתי.
השיעור היחידי שכמו היה "תלוי" מעליי – לא לכאן ולא לכאן – היה שיעור לשון.
הנה השפה העברית על מלוא הדרה ומטעמיה, אבל כשהיא "נמזגה" אל תוך משוואות (בניינים וכללים) אני הלכתי לאיבוד.

הציון בבגרות בלשון היה הכי נמוך שלי (סביב השבעים, אל תתלהבו, הרי בחננת על עסקינן), ולמזלי אותה יחידה בלשון שוקללה עם היחידה בחיבור, וכך התקבל ציון סופי ראוי באופן סביר או אפילו נסבל, בעיניי.

אז אל תתפלאו שאחת המטרות שהצבתי לעצמי השנה (נו, חננה, אמרתי) הייתה ללמוד עריכה לשונית.
למדתי קורס שלם ומוקפד של מכון הנרייטה סאלד אותו הנחתה המרצה המקצועית והנהדרת כל כך סיגלית שיר שידעה להעביר את התוכן הלא פשוט כלל וכלל בצורה נעימה ביותר (100 שעות!).

והציון? תראו בעצמכם🤗
סיפורי המשפחות אותם אכתוב מעתה, ייכתבו ביד מיומנת ואוהבת.

 

אני בדרך להגשים את המטרה הבאה שלי.