טובי שטרובך, תועפות המילים
כתיבת סיפור זיכרונות
ברגע בו זיהיתי את המבנה שלפניי, מיקמתי את עצמי על ספסל שצפה לעברו בגינה הציבורית הקטנה והמרוצפת, שנמצאת מול הבית בו היא גדלה, בבית בו נוצרו זיכרונות רבים. עם השנים נוספו לבית עוד חדרים וקומות. המרפסת, דרכה אביה היה מתגנב חזרה פנימה, כבר נסגרה לפני שנים. קירות הבית נצבעו בכחול, ולאורך הקירות מישהו כבר הניח כדים גדולים ואדניות כבדות בהן נשתלו צמחים ירוקים.
ישבתי שם והתבוננתי אל קירות הבית הדוממים. הסיפורים שלה כמו התעוררו לחיים לנגד עיניי. על לילות קיץ חמים כשהמשפחה התיישבה לארוחת שישי בחצר הבית, ליד הפרות והכבשים, והסוס עליו נהג אביה לרכוב עת שוטט בשכונה. ובתום הארוחה – הג'עלה המסורתית, מעלים זיכרונות, צוחקים, ומי מהיושבים פוצח באחד משריו של שבזי, ואז עוד שיר ואז עוד שיר, כמו שרשרת דְבֵלוֹת הנצמדות זו אל זו…
כשגדלו הילדים ורבו האחיינים ובני הדודים, נהגו לשבת על מעקה המרפסת מתווכחים בתוכחה או צוחקים בקול, והסבתא הקשישה כבר, עוקבת אחרים בשתיקה בעיניה הקטנות והחכמות, מתוך כיסא הגלגלים בו היא נעזרת לאחר שחלתה בדלקת פרקים. עד היום אף אחד לא יודע להסביר כיצד הצליחה לנווט את הכיסא במעברי הבית הצרים, ולהמשיך לבשל במטבח שהותאם לה לגובה הכיסא.
מכיוון שהקדמתי לפגישה עם אחת מבנות המשפחה שאת סיפור החיים שלה וסיפור המשפחה שלה אני כותבת, התחלתי לעבור על המיילים שלי, אולי רק כדי למצוא את המייל הזה, שבדיוק הגיע מבתה של אותה אישה.
"הרגת אותי" היא כתבה, כי הרגש צף, עלה והחיה אותה.
דורות של נשים, בנות משפחה אחת, נלקטים אל תוך סיפור זיכרונות אחד. העוצמות שלהן, המאבקים שלהן, השתיקה שלהן, הניצחון שלהן.
היום אותה נכדה מבינה אחרת את סבתה החולה, מבינה אחרת את אימא שלה, ולמעשה, מבינה אחרת את עצמה. ולתוך קורות המשפחה הזאת נמזגת מידה נוספת של חמלה.
אם אתם מעוניינים בפרטים נוספים על תהליך כתיבת ספר זיכרונות משפחתי או סיפור חיים מוזמנים ליצור איתי קשר.
