לכבוד שבוע הספר העברי 2023

הוא נולד יומיים לפני תחילת מבצע ברברוסה במהלכו פלש צבא גרמניה הנאצית לשטחי ברית המועצות.

זיכרונו הראשון – הצבא האדום משחרר את המחנה בו היה כלוא ביחד עם שאר בני משפחתו.

ונדמה שלמן יומו הראשון של וילי, הוא נע בין הקצוות – בין הבלתי אפשרי והלא יאומן – להן אפשר. בין תבוסות לניצחונות, כמעט תמיד כנגד כל הסיכויים, אבל הוא יכול להם. ולא רק זאת, וילי עלה ארצה עם בני משפחתו, תחילה למעברת פרדס כץ (שם, בשכונה, אני גדלתי כעבור 20 שנים) ואז לגבעת שמואל ובני ברק. הסיפורים שלו מתארים חיים של חוסר, של צמצום ושל תחושת שפע עצומה. ילדים מהתלים במורים שלהם, אנשים חוצים במהירות את שני נתיביו של כביש גהה של אז, ובהמשך, כשבגר והפך לאיש צעיר, כיצד טיפס על אנטנות גבוהות, גם זו של רדיו רמלה, לתקן אותן.

אחר כך החיים סיפקו לו הזדמנויות נוספות, כמו הפעם ההיא בה הגיע לצפות בסרט, מצויד בשני כרטיסים שקנה במיוחד בקצין העיר בתל אביב (כי לא היה כסף), ובת הזוג שלו הבריזה לו מהדייט, והוא הציע לצעירה אחרת שעמדה בתור לקופה לצפות אתו, ולימים היא תהפוך לאשתו, רוחי.

הצלחות וכישלונות.

וילי בחר לקרוא לספר שלו משואה עד תקופה, כי הוא טומן בחובו את שואת יהודי רומניה, אבל גם את הקימה. את החיים.

בפגישתנו האחרונה בה מסר לי עותקים מהספר שכתבנו ביחד, סיפור חייו, שיצא לאור בימים אלו באוריון הוצאת ספרים, הסכמנו שנינו – גם הכישלון הצורב והקשה מכל בחייו, היה בו מן הברכה, מן החסד.

בכל סיפור חיים אני מוצאת את עצמי בין המילים שלו. גם אם הוא מתרחש בטרנסניסטריה או בעירק. העלילות, החוויות, שונות מכל מה שאני מכירה מחיי, אבל בסופו של יום כולנו בני אדם, אנשים, והתחושות שלנו, הרגשות, הם המנועים שלנו, ואנחנו מוצאים את המקום להזדהות בו גם בסיפור חיים השונה לחלוטין מזה שלנו.

לעיתים אני פוגשת בילדים של המספרים שלי, אחרי שקראו פרק או את הסיפור במלואו, והם אומרים לי אז – עכשיו אני מבין אותו טוב יותר, גם אני הייתי נוהג ככה. ולפעמים זה מספיק כדי לפרום "פלונטר" משפחתי או לפשט רגש לא פתור. הם מצאו את עצמם במילים של האחר.