Monthly Archives

יולי 2023

"לא שאלנו" – מה עושים במקרה שהסיפור המשפחתי לא ידוע?

טובי שטרובך, כתיבת סיפורי חיים ובלשות שורשים

טובי שטרובך, כתיבת סיפורי חיים ובלשות שורשים

 

"היינו צעירים, לא התעניינו"

לפעמים זו דווקא אני שמספרת להם את הסיפור המשפחתי שלהם.
הם אומרים: "הם לא סיפרו לנו דבר וחצי דבר"
הם אומרים: "היינו צעירים, ולא שאלנו"
הם אומרים: "אנחנו זוכרים זנבו של סיפור, אבל הכול התפוגג במעלה הזיכרון".
ולפעמים כל שנחוץ הוא באמת זנב של סיפור חיים.
"כשאימא באה הנה יפה וצעירה…" הנה, תחילתו של סיפור.
ידיעה קלושה על עלייה. על חלוציות. על התמרדות, ואולי אפילו על תקווה.

אבל מה אז?

אז באמת מגיע החלק שלי בסיפור שלהם. כי לא רק שאני שומעת מהם וכותבת להם, אני גם מחפשת עבורם, עוד סימנים קלושים של נוכחות הורית בהיסטוריה של הארץ
 הזו, והיבשת ההיא אותה עזבו.
הנה מצאתי, רישום עלייה. היא הגיעה בסוף שנות העשרים לנמל יפו.
ועל אונייה זו היא הפליגה. ובעיתונים של אותם הימים תואר כיצד יצאה היא מאודיסה של ברית המועצות. הפליגה בים סוער וקפדן, היטלטלה כשבועיים ימים, עד שעגנה בנמל יפו.
והנה סיפור.
כזה שאני סיפרתי להם, כזה שמסעיר את דמיונם עכשיו. הרי הם לא ידעו את קורותיה, והנה עתה התקבלה בידם פיסת בהירות אחת נוספת.
כזו שלא סופרה להם.
רוצים לספר את הסיפור המשפחתי  שלכם?
רוצים לשמוע את הסיפור המשפחתי שלכם?
דברו איתי.
או באמצעות טופס ליצירת קשר:

בתמונה: סיפור שסיפרתי למשפחה אחת.

כתיבת הסיפור המשפחתי לדורות הבאים

'‏"יש אומרים שתכליתו של כל סיפור היא לתת סדר סדר במציאות. לא רק סדר של זמנים, אלא גם מעלות של חשיבות. ויש אומרים בא לעולם שכל סיפור רק כדי לענות על שאלות." מאיר שלו (מתוך הספר "כימים אחדים" מפי הדמות זיידה)‏'‏‏

כתיבת סיפור משפחה למען הדורות הבאים

מדוע חשוב לכתוב סיפור משפחתי?

לפני כמה ימים ראיין אותי האחיין שלי, גיא. הוא מתכונן למסע לפולין מבית הספר שלו, ובמסגרת זו הוא התבקש להכין עבודה על הסיפור המשפחתי שלנו ולבחור דמות אחת מבני המשפחה, ולספר את סיפור השואה שלה.
אז נפגשנו לשיחה.
ופתאום מצאתי את עצמי בתור "נושאת הזיכרון" המשפחתית. זו ששמעה את הסיפורים, חקרה, ובעיקר – זו שיודעת.
אצלי נמצאות התמונות, נמצאים התאריכים. אצלי נמצא הסיפור המשפחתי שלנו.

מהו האוצר המשפחתי שלכם?

אני שומרת הזיכרון של הסיפורים המשפחתיים, מעטים ככל שיהיו, עדיין, זהו האוצר המשפחתי שלנו.
פתאום חשתי במלוא כובד האחריות. אני אזכור לספר הכול?
אז נפגשנו ביחד, ושוחחנו על אודות הסיפורים שאני מכירה ויודעת. אני לא יודעת הרבה כי אצלנו במשפחה לא סיפרו, ועדיין, גם המעט ששמור אצלי הוא חשוב, אולי אפילו יותר.

תעבירו את זה הלאה

לא פעם, עם תום תהליך הכתיבה, המספרים שלי נשענים לאחור ונאנחים בהקלה.
זהו, הכול כתוב ומסופר.
הידע כבר שמור, מתועד ומונגש לשאר בני המשפחה האחרים.
זו כבר לא האחריות הבלעדית שלהם לזכור את השמות, המקומות, והתאריכים.
הנה, הם העבירו את "לפיד" הזיכרון המשפחתי.
אצרו את המידע.
הוא כתוב
הוא בן אלמוות
איזו הקלה…
ובאמת, חלק גדול מתהליך העבודה איתי שם דגש על איסוף המידע והעברתו לכל שאר בני המשפחה. זה כבר לא תפקידו של אדם אחד במשפחה לדעת הכול, עכשיו זה כבר של כולם, שייך לכולם, נמסר הלאה.
לכן מה הפלא שהמספרים שלי חשים באותה רווחה?
רוצים לשמר את הסיפור המשפחתי? רוצים להעביר אותו הלאה?
מוזמנים לפנות אליי לפרטים נוספים
טובי שטרובך – תועפות המילים
או באמצעות טופס ליצירת קשר:

על בוק ג'ונס וסיפורי ילדות תל אביבית

סיפור חיים על ילדות תל אביבית

סיפור חיים על ילדות תל אביבית

כשהכרנו הוא כבר היה בן 87 שנים, אשתו נפטרה כמה חודשים קודם לכן. סיפור חייו הוא גם סיפור על ילדות תל אביבית. בעיניים נוצצות סיפר לי כיצד התחבאו מפני הקומנדקרים של הבריטים (על העץ בצומת הרחובות דיזנגוף ארלוזרוב)
כיצד "נעלו" קליפות אגוזים לרגלי חתולים, כדי שיחליקו במנוסתם על האספלט (וקשרו פחיות לזנבות)
כיצד "תקעו" את המורה בשירותים של בית הספר (ענף אקליפטוס על הדלת)
וכיצד עמד בתור לקולנוע "גן רינה" לצפות בסרטים של באק ג'ונס שבישראל קראו לו בוק ג'ונס (ובשישי אחד בערב התקשר לדייק אותי "זה לא היה קולנוע, אלא ראינוע")
אחר כך, בחשש ובלחש התוודה באוזניי על הפעם ההיא כשכבר היה חייל טירון בנח"ל והוא וחבריו הצליחו לחטוף (ללא מרכאות וסוגריים) את יגאל אלון מחדר האוכל של הקיבוץ.
"את הסיפור הזה" אמר לי אז תוך שהוא מנמיך את קולו "אני מספר בפעם הראשונה…"
הם מספרים לי דברים שמעולם לא סיפרו. לפעמים נבוכים להודות, לפעמים אף מבקשים שלא ייכתב. בדרך כלל זה קורה סביב הפגישה השלישית שלנו ביחד, אז מתבסס בינינו האמון, אז הם כבר מרגישים לגמרי בנוח איתי.
פעם מישהי באיזה תרגיל נטוורקינג שאלה אותי: איך היית רוצה שהלקוחות שלך ירגישו מולך? ואני עניתי לה ללא היסוס: בנעלי בית.
אני רוצה שיהיה להם נוח מולי ואתי, מוכר, בטוח. אני רוצה שיתקיים בינינו מרחב נעים של סיפורי חיים. כמו כף רגל המחליקה אל נעלי בית נוחות, מהוהות, שמותאמות בדיוק מוכר לכל גבשושית באותה רגל. שירגישו בבית.
לפני מספר ימים הלך יצחק לעולמו, אולם לעד הוא יחיה בזיכרונות אוהביו, בין מילות סיפוריו שנכתבו באמון ובאהבה.
הפוסט הזה נכתב לזכרך, יצחק.