אוגוסט 2023

טובי שטרובך, סיפור חיי בתמונה: בני דודים מתערבבים עם דוד יענקלה (אבא שלי) ושלג ירושלמי

אוגוסט חם

סיפור חיי נכתב בין זיכרונות מיוזעים של פעם ללחות הדביקה של ימים אלו. התאומים שלי, תבל ועלמא, מעבירים את השבוע הזה איתי. על הרצפה פזלים וקוביות לגו, ומעל הראש הרחש הקבוע של המזגן. חם, כל כך חם בחוץ. גם שחף, הבן הגדול שלי, שבדיוק השתחרר מהצבא, נמצא בבית ביחד איתנו. לארוחת הצוהריים אני מטגנת ערימת שניצלים (בנינג'ה! בלי הרבה שמן ובלי כמעט לכלוך וריח של טיגון – פלא)

צפינו השבוע בקולנוע בסרט ברבי, ארבעתנו (מעולה ממש, לכו). וכל אחד נהנה ממנו אחרת. זה באמת כמעט הדבר היחידי שבא לנו לעשות בחום הזה. לרבוץ. בערבים אנחנו נמרחים ביחד מול הטלוויזיה וצופים ב"בואו לאכול איתי" של כאן11 וצוחקים בקול.

אתמול אמרתי לחלל החדר "כיף לי אתכם בבית" ושחף ענה לי "אימא, זה החופש הגדול הכי טוב שהיה לי" והוסיף "באמת", ואני האמנתי לו. היו חופשים שנסענו למקומות, שנרשמנו לקייטנות ושהסתובבנו, אבל החום הזה, העובדה שהם כבר גדולים יותר ואני לא יכולה רק "לארוז" אותם ולצאת, העלות הכלכלית של הכול, וגם העובדה שאני כבר לא שכירה עם חופשות מוסדרות, כל אלו שינו את החופש. אבל לא באמת. כי מעולם לא הייתי האימא שרודפת אחרי הפעלות, כדי שלילדים שלי לא ישעמם ואז שלא יציקו לי. משעמם לך? קח ספר תקרא (הם כבר לא קוראים).

זיכרונות מיוזעים ומתוקים

לפני שבוע וקצת הלך לעולמו דוד שלי, מאיר שטרובך, ובין היתר הוצפתי בזיכרונות מחופשים גדולים אחרים כשאני הייתי ילדה. אז בתום ימי קייטנת אגד העליזים, נפגשנו המשפחות, אנחנו מהמרכז והם הירושלמים. בני הדודים שלי הגיעו לישון אצלנו, וחלקנו מיטות, ובעיטות רגליים מתחת לשמיכות, וקו 66 אל אלנבי, בדרך אל הים, מציצים בפליאה, באישה חולצת שד ליד קיוסק, צועדים אל המים, פותחים קופסה עם ענבים, ומעבירים כפות רגליים על מברשת קוצנית מסריחה מנפט לנקות את הזפת שדבק בנו אז. ואז אנחנו היינו מרחיקים אליהם לירושלים, מחפשים חימר בין העצים באדמה, עולים לקבר הרצל, ומבקרים בכותל. ובעיקר ביחד.

היה לנו אז את כל הביחד הזה, וזה הספיק.

חזרה להיום

חם, כל כך חם בחוץ. אבל נעים לנו.

זהו סיפור חיי, מאז ועד עתה. היום אני אוספת סיפורי חיים מימות קיץ דביקים של אנשים אחרים. לכל אחד סיפור, זיכרון, געגוע לטעם של ענבים שכבר לא נותר היום, טעם של קסטה וביסקוויט לח. מה זיכרון הקיץ שלכם? אשמח לשמוע ולכתוב

בתמונה: בני דודים מתערבבים עם דוד יענקלה (אבא שלי) ושלג ירושלמי

לכבוד ט"ו באב, סרט אהבה אלמותי. טובי שטרובך, סיפורי חיים

מכשיר הוידאו הראשון

את סרטי האהבה הראשונים שלי ראיתי במכשיר הוידאו הראשון (VHS) שהוריי רכשו הביתה. הייתי אז תלמידת כיתה י"א. לכולם מסביבנו כבר היה מכשיר כזה ואני נהגתי להתנחל בבתי השכנים ולצפות שם בהעתקי סרטי קולנוע – צ'רלי וחצי, חגיגה בסנוקר ואפילו בסרט הטורקי "האב האכזר". אחר כך, כשהתחדשנו במכשיר משלנו מוניתי להיות האחראית על "מה ישודר", וכך מצאתי את עצמי נוסעת באוטובוסים, פעם או פעמיים בשבוע לרחוב ביאליק ברמת גן אל ספריית הסרטים, שם עשיתי לנו מנוי להחלפת קלטות וידאו. או בשמן העממי: קסטות.

הסרטים שבחרתי אז היו בעיקר קלאסיקות, כאלה מהסוג שידעתי שאבא שלי יאהב.

הדוור מצלצל פעמיים, הגשר על הנהר קוואי, טריניטי ובמבינו, סופרמן ועוד ועוד.

אם תשאלו אותי היום, אני לא יודעת להסביר מאיפה הכרתי אותם. אבל בחרתי אותם ובשעות אחר הצוהריים ישבנו ביחד לצפות בהם.

קזבלנקה, סיפור אהבה

זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי ב"קזבלנקה", סרטו של הבמאי מייקל קורטיז, שהקרנת הבכורה שלו הייתה בשנת 1943. שיחקו שם המפרי בוגארט ואינגריד ברגמן. אז לא לגמרי הבנתי את ההקשר ההיסטורי. מלחמת העולם השנייה הייתה עבורי, ועבור רבים שהתחנכו במערכת החינוך בישראל, קשורה לשואה, וכל הדיבורים על צרפת החופשית, רזיסטאנס ומחתרות באירופה, לא לגמרי היו ברורים לי. אבל אהבה כן.

בעיקר כי זה רגש על דורי, על זמני.

וסיפור האהבה הבלתי אפשרי והגיוני הזה, נגע בי כבר אז. אחת לכמה שנים אני חוזרת אליו. הוא עדיין מרגש אותי.

חיה בסרט

אתמול צפיתי בו בסינמטק תל אביב, על מסך גדול של הקולנוע, כראוי לסרט קולנוע. זה היה חלום ישן שלי, לראות אותו ככה מוקרן בענק, תוך שאני שוקעת בכורסה (מהוהה למדי, יש להודות, ועדיין), והמוזיקה הנפלאה של הסרט ממלאת את האולם, ואנשים לידי, צוחקים בקול או מושכים באפם בעצב. איך אומר הגשש? לא נס ליחו.

התרגשתי עד דמעות, שוב, מחדש. ואולי אפילו יותר מכל הפעמים האחרונות בהן צפיתי בסרט (האחרונה הייתה לפני מספר חודשים). התאהבתי מחדש בדמותו הנעלבת והזועמת אבל גם הרומנטית עד כאב של המפרי בוגרט (תוך שאני מנסה לנחש באילו סצינות הוא עומד על שרפרף ובאילו בנעלי פלטפורמה מוגבהות), לחשתי לעצמי את השורות האלמותיות, פיזמתי את המנגינות המפורסמות. הבנתי את הסרט מחדש ואחרת. ואהבתי. אהבתי בעיקר את עצמי שחיברתי בין אני הנערה שיושבת על הספה בסלון הדירה הקטנה וצופה בסרט עם מחשבה שלא לשכוח להחזיר את הסרט לראשיתו, לבין אני האישה שאיפשרה לעצמה ערב חופשי בקולנוע עם סרט אהוב.

איזה סרט אתם הייתם שמחים לראות על מסך גדול?

סיפורי החיים שלנו שזורים בסרטים, שירים, הצגות ומפגשים אקראיים שעצרו את נשימתנו. רוצים לספר לי על הרגעים בהם נעתקה נשימתכם?

חג אהבה שמח!