Monthly Archives

נובמבר 2023

איך תתחילו לכתוב את הסיפור המשפחתי שלכם?

טובי שטרובך - כתיבת סיפור חיים

טובי שטרובך – כתיבת סיפור חיים

להיות חלק מהכלל

הימים הללו הם ימים של התקבצות, של משפחה, של קהילה. מעבר לתחושת החרדה האופפת אותנו, ותחושות היגון והצער על האובדן הקשה והרב, אנחנו מתכנסים ביחד. תומכים, עוזרים, או אפילו רק שוהים זה עם זה. חזרנו להיות ציבור. אם בעשורים האחרונים הרמנו והאדרנו את נס האינדיבידואליזם, מאז השבת השחורה אנחנו שבים ונאחזים בערך של קולקטיב, של חברה. אנחנו שבים ומתלכדים ביחד.
חלק חשוב בביסוס של קהילה, של קבוצה הוא הכרה בערך של העבר, בסיפור שיצר את החיבור הראשוני, אותה "עין" שממנה החלו לרקום את הכול, אותו "תך" נסתר" של דוגמה, ויותר ויותר אנשים שואלים את עצמם, אבל איך עושים את זה? איך אנחנו אוספים וכותבים את הסיפור המשפחתי שלנו?

הנה כמה טיפים להתחלה:

1. אתרו את המספרים הכי טובים במשפחה שלכם, כאלו שיודעים את הכי הרבה פרטים. סבתא? סבא? אחות של אבא? תדעו מי הם. לפעמים מספיק אחד שיספר את הכול. לפעמים שני דוברים. אין צורך לראיין את כולם, סביר להניח שהסיפורים שתשמעו יחזרו על עצמם.
2. תנו ערך ל"אגדות" משפחתיות, לשמועות שעוברות מפה לאוזן, למיתוסים. הם חלק מהסיפור ההיסטורי שלכם. ורוב הסיכויים שהם מבוססים על אמת.
3. כתבו לעצמכם ציר היסטורי של זמן, סמנו בו את המאורעות החשובים של המשפחה.
4. תקדישו לזה זמן. תסמנו לעצמכם שעות וימים ביומן, אל תשאירו את העניין למקריות מפגשים או "על הדרך". אם תעשו זאת תאבדו את "פתיל" הרצף של הסיפור.
5. תקליטו את הראיונות שלכם. אל תבנו על הזיכרון שלכם, תקליטו. לפעמים דווקא משפט שנאמר בחטף, ושלא הקשבתם לו עד תום במהלך השיחה יכול לקחת אתכם לסיפור מרתק בפני עצמו. אל תחמיצו דבר מהמסופר לכם.

זמן למשפחה

תאספו את הסיפור שלכם. תבינו את השורשים שלכם, מהיכן הגעתם. לפעמים זה לכשעצמו מבהיר לכם לאן אתם הולכים או למה אתם היכן שאתם.
תכתבו את העבר ואתכם.
הסיפור המשפחתי שלכם נכתב עתה.
ודברו איתי, אם אתם זקוקים להתייעצות נוספת, ואם הסתבכתם, אשמח לשמוע את סיפורכם המשפחתי ולכתוב אותו עבורכם. זה הזמן למשפחה.
מוזמנים לפנות אליי
או באמצעות טופס ליצירת קשר:

יום אחד

אננס מתוק מעוטף עזה. תחזירו אותם הביתה.

אננס מתוק מעוטף עזה. תחזירו אותם הביתה.

 

"יום אחד את מרימה את הראש ואת מבינה שאיום המוות הוסר מעלייך".
זה היה כששוחחנו על השחרור מאושוויץ. על הרגע בו היא הבינה שהיא חופשיה. ניסיתי להבין איך היא הרגישה אז. מה הייתה ההרגשה שלה ברגע בו הבינה שהיא יכולה לצאת מהמחנה. בכלל, היה רגע כזה?
יש פער, היא הסבירה לי אז כשנפגשנו, בין התזכורת היום יומית הקבועה של המוות, תזכורת נוכחת לסוף החיים הצפויים, לאלימות. תזכורת קבועה שנמצאת שם בצורת ארובה מעשנת, שם נשרפו האהובים שלהן. פחד קבוע שמקנן שם ומאיים, 'רואה את העשן המסתלסל? יום אחד את תעלי שם', ללכת לישון עם הארובה מעל הראש והריח, להתעורר בבוקר אל תוך זה. לחיות, אם אפשר לקרוא לזה חיים, לצד התזכורת המעשנת הנוראית הזאת. לבין להתעורר יום אחד והארובה כבר לא שם.
ואז היא הסבירה לי שהפער הזה בין הנוכח לבין ה'לפתע' נעלם הוא זה שמדגיש את החיים. תחושת החופש שלמעשה נגזרת מהיעדר תחושה אחרת של פחד. פתאום את מבינה שאת נושמת אחרת.
מזיגה של יש אל תוך האין.

"יום אחד זה יקרה…"

(עידן רייכל)
בשבועיים הראשונים מאז השבת המזוויעה ההיא של 7.10 לא יכולתי לכתוב. כתבתי פוסט על מוות ואובדן, לאחר נפילתו של ראם בטיטו ז"ל אחיו של שחף, הבן שלי. אבל לא באמת יכולתי לכתוב. העבודה שלי, כתיבת סיפורי חיים, עוסקת בעיקר בחיים. בזיכרונות מתוקים, בחוויות יומיומיות, בהתמודדויות וניצחונות. כן, גם בשואה, גם במלחמות, אבל בתקומה. ובשבועות שחלפו מאז המוות נפרש מעלינו כמו עשן סמיך מארובה מעשנת. נחנקתי ונדמתי.
העננים עוד כאן, מרחפים מעלינו, כבדים, סמיכים, שחורים ומחניקים. אבל היום אני יודעת כי יש רגע כזה, אנחנו נבחין בו מיד כשיתרחש. כשיסתלקו העננים מעלינו.
עד אז נתחבק, נאהב, נספר.
בתמונה: אננס טעים מהעוטף. לימים מתוקים ולבשורות טובות.