אננס מתוק מעוטף עזה. תחזירו אותם הביתה.
"יום אחד את מרימה את הראש ואת מבינה שאיום המוות הוסר מעלייך".
זה היה כששוחחנו על השחרור מאושוויץ. על הרגע בו היא הבינה שהיא חופשיה. ניסיתי להבין איך היא הרגישה אז. מה הייתה ההרגשה שלה ברגע בו הבינה שהיא יכולה לצאת מהמחנה. בכלל, היה רגע כזה?
יש פער, היא הסבירה לי אז כשנפגשנו, בין התזכורת היום יומית הקבועה של המוות, תזכורת נוכחת לסוף החיים הצפויים, לאלימות. תזכורת קבועה שנמצאת שם בצורת ארובה מעשנת, שם נשרפו האהובים שלהן. פחד קבוע שמקנן שם ומאיים, 'רואה את העשן המסתלסל? יום אחד את תעלי שם', ללכת לישון עם הארובה מעל הראש והריח, להתעורר בבוקר אל תוך זה. לחיות, אם אפשר לקרוא לזה חיים, לצד התזכורת המעשנת הנוראית הזאת. לבין להתעורר יום אחד והארובה כבר לא שם.
ואז היא הסבירה לי שהפער הזה בין הנוכח לבין ה'לפתע' נעלם הוא זה שמדגיש את החיים. תחושת החופש שלמעשה נגזרת מהיעדר תחושה אחרת של פחד. פתאום את מבינה שאת נושמת אחרת.
מזיגה של יש אל תוך האין.
"יום אחד זה יקרה…"
(עידן רייכל)
בשבועיים הראשונים מאז השבת המזוויעה ההיא של 7.10 לא יכולתי לכתוב. כתבתי פוסט על מוות ואובדן, לאחר נפילתו של ראם בטיטו ז"ל אחיו של שחף, הבן שלי. אבל לא באמת יכולתי לכתוב. העבודה שלי, כתיבת סיפורי חיים, עוסקת בעיקר בחיים. בזיכרונות מתוקים, בחוויות יומיומיות, בהתמודדויות וניצחונות. כן, גם בשואה, גם במלחמות, אבל בתקומה. ובשבועות שחלפו מאז המוות נפרש מעלינו כמו עשן סמיך מארובה מעשנת. נחנקתי ונדמתי.
העננים עוד כאן, מרחפים מעלינו, כבדים, סמיכים, שחורים ומחניקים. אבל היום אני יודעת כי יש רגע כזה, אנחנו נבחין בו מיד כשיתרחש. כשיסתלקו העננים מעלינו.
עד אז נתחבק, נאהב, נספר.
בתמונה: אננס טעים מהעוטף. לימים מתוקים ולבשורות טובות.
No Comments