Browsing Tag

ביוגרפיה

איך הכל התחיל, בעצם

כשהייתי בת 12 (בערך) נדרשנו לכתוב עבודה על השואה. כמובן, שכילדה עם פט'יש שואה ברור התיישבתי לעמול על עבודה עצומה (יש שיאמרו פסיכית). מאתיים עמודים בכתב יד ילדותי אך חף מתמימות של חומרים, ואיורים וטקסטים שהעתקתי ממגוון ספרים. כיתתי רגליי בין ספריות וכתבתי וכתבתי. באובססיביות שגם היום אין לי הסבר ממשי לה. כל כך מופרעת היתה העבודה שגם נסעה לירושלים למשרד החינוך.

אבל לא על זה רציתי לספר לכם.

היה לי ברור אז שהעבודה לא תהיה מושלמת אם לא אראיין את סבתא שלי (ניצולת השואה החביבה עליי). אז התיישבנו לשיחה בסלון דירתנו. היא על הכורסה, אני על הרצפה לפניה, כותבת בעט על דפי דפדפת, שהונחו על שולחן הסלון הנמוך.

סיפרתי כאן בעבר שהיא שתקה. למעט הפעם הזאת, שגם היתה לה קשה, אז היא העדיפה להתמקד דווקא בסיפור של סבא, בעלה, שנפטר קודם לכן. וגם על זה כתבתי בקצרה באחד הפוסטים הקודמים. בשיחה הזאת, בין המתכוון ובין שלא, סבתא שלי הפכה אותי ל"שומרת הזיכרון" של המשפחה. זה מרגיש כמו חובה קדושה. לשמור על הזיכרון ולספר אותו הלאה. לילדים שלי, למשפחה שלי.

וכמו שסיפרתי אז, באותו הפוסט, יצאתי לחקור את קורותיו.

ומצאתי!

חיפשתי וחיפשתי, פניתי לכל מיני מקומות ומוסדות (ביד ושם לא שמעו על המקום בשלב הזה של החיפוש), ולבסוף, אחד הגורמים שפניתי אליהם בצ'כיה העלה השערה שמדובר על מקום בסלובקיה. Garany Kastily בהונגרית נמצאת היום בעיירה Hraň (בסלובקית. השם השתנה מהונגרית לסלובקית – גארני >>גארן>>הרן). ואז גם מצאתי תמונות. ויכולתי להשוות לזו שנמצאת אצלי.

וכך בעודי עומדת בתחנת אוטובוס תל אביבית וממתינה לקו 89 ניסיתי להשוות חלונות, דלתות ופרטים בין התמונות, והלב שלי חישב להתפקע.

פיענחתי.

רמת הדיוק בפרטים היא מהממת, עד לרמת פסל האריה בכניסה.

כאן סבא שלי שהה.

חזרתי ליד ושם ולספרנית המקסימה שנרתמה לסייע לי. המידע שנמצא אצלם על המקום הוא מצומצם. מעט עדויות, וכמה מילים מתוך ספר. זה היה מחנה שהחזיק בעיקר אסירים פוליטיים, קומוניסטיים או רחמנא ליצלן – קומוניסטים. סבא שלי נעצר עוד לפני שהתחיל גירוש היהודים, והוא כנראה נעצר כי זוהה כאלמנט הפוגע בשלטון (כל כך גאה בך סבא!).

מספר האסירים היהודים שהגיעו למקום הוא מועט, מה שעושה את הסיפור של סבא שלי ליותר מרתק בעיניי.

בשלב זה אני מחכה לחומרים נוספים שאני עתידה לקבל מצ'כיה (אם אתם קוראים צ'כית/ הונגרית תגידו מילה).

לכל משפחה יש את הסיפור שלה, את התעלומה שלה. את הקורות שלה.

רוצים לבדוק את שלכם? דברו איתי.

 

 

 

שלכן,

טובי שטרובך

על הקשבה ומה שביניהן

כשמקשיבים לסיפור חיים

בפעם השנייה כשנפגשנו, כבר חיכתה בעיניים כלות. ופתאום התחילה לספר דברים, שנראה היה ששמרה עמוק בתוכה שלא ידעו האחרים. היא נזקקה למישהי שתאזין לה. שתקשיב לסיפורה. מישהי "מבחוץ". כזאת שלא מכירה אותה, ונטולת מטענים ודעות.

כזאת שתקח ממנה את הצורך לפרוק, כי עוד רגע חשבה שהיא תתפוצץ.

יש דברים שהילדים לעולם לא יבינו, ודברים שהחברות יטעו לפרש.

והיא רוצה דף חלק לשרטט עליו את מלוא מטען הלב.

אז היא סיפרה לי, ולרגעים השתנקה, כאילו נבהלה מהמילים שלה עצמה, והתנצלה, אבל המשיכה. לדבר לדבר. זה מה שבער אצלה.

והקשבתי לה, עד שהוקל לה. ואז חזרה לשמחת החיים שתמיד ממלאת אותה.

לפעמים נחוץ רק מי שידע להאזין.

 

מוזמנים לפנות אליי לפרטים נוספים

טובי שטרובך – תועפות המילים
או באמצעות טופס ליצירת קשר:

טובלים בזיכרונות

הבוקר עלתה בי תמונת אימי שוטפת רצפות.

זכר תנועות רגליה כשטבלה אותן בדלי טרם החלה בשטיפה.

פתאום הייתי אני הקטנה, הלומדת מן הצד פעולה פשוטה זו של ניקיון ואימי צעירה ויפה.

טובלת כף רגל אחת בדלי המים המלא ואז את השנייה.

טבילה קצרה.

כף רגל חשופה.

תנועה מתריסה, חורצת.

היא למדה את זה מאימא שלה, ויחפה היא דשדשה במים.

זו הייתה פעולה כל כך שגרתית, שמעולם לא נתתי דעתי עליה.

עד הבוקר.

בעבר גם אני אימצתי באותה טבעיות נוהג זה של טבילת כפות הרגליים בדלי המים המוכן לשטיפה.

אימא אז הסבירה לי שהיא נוהגת כך על מנת לנקות את רגליה שלא יותירו סימנים על הרצפה הנקיה.

מוזר. הרגל מוזר.

מתי הוא נעלם מחיי?

תנועה פשוטה כהכרזה על יציאה לקרב, כמו אומרת עד עכשיו התכוננתי עכשיו אתבוסס בדבר. במהות. כמו אומרת – הנה, סימנתי.

מתי שכחתי לטבול את כפות רגליי במים?

הבוקר התמונה צורבת לי את הזיכרון.

זמן רב עבר מהפעם האחרונה בה ראיתי את אימי שוטפת רצפות.

כל כך הרבה נוהגים שבשגרה נזנחו מבלי משים. נזנחו ואינם.

כמו לא היו.

פתאום אני מרגישה כמו איזו מין מחוייבות לטבול את כפות רגליי בדלי המים בטרם אשטוף.

מהם הזיכרונות שלכם? איפה אתם משמרים אותם? אשמח לשמוע

 

מוזמנים לפנות אליי לפרטים נוספים

טובי שטרובך – תועפות המילים
או באמצעות טופס ליצירת קשר:

הדקו חגורות, ממריאים…

התחלה

כאישה שמיומנותה היא מילים ידעתי עוד בטרם התחלתי לכתוב סיפורי חיים של אנשים ומשפחתו אחרות שאקרא לזה "תועפות המילים". מהיכן הרעיון? בספרו 'סיפור על אהבה וחושך' מספר עמוס עוז על ילדות עטופה במילים, מילותיה של אמו. סיפורי הילדות שסיפרה לו, שלא התחילו בהתחלה ולא נגמרו בסוף, ואשר כמו הגיחו מתוך סבך השיחים. "המציאות כולה, כותב שם עוז, לא הייתה אלא מאמץ שווא, ניסיון כושל ושטוח לחקות את תועפות עולם המילים" (עמ' 166).

**תּוֹעָפוֹת – מקובל לפרש 'תועפות' במשמע 'תוקף' ו'רוממות'.(האקדמיה ללשון העברית)

מילים מילים…

כמה יקרות המילים שלכם?

תועפות המילים

כשהתחלתי לחשוב על שם שיהלום את המיזם החדש שלי, מיד עלה בראשי השם 'תועפות המילים'.

כי זה מה שאני רוצה לעשות. ללקט את המילים היקרות, הזיכרונות המרוממים והמחשבות הטובות, ולארוג אותן אל תוך אוצר משפחתי ייחודי. כזה שעובר מיד ליד, משתמר בין הדורות, ומעניק למספרים אותו שלווה ונחת רוח, שהנה, מישהו שומר גם על המילים שלנו.

תועפות המילים. כי מילים מתבדרות ברוח ונעלמות בחלוף הזמן. אפשר לתת להן חיי נצח, כמו אוצר שמור במוזיאון מכובד.

תועפות המילים. המחשבות, הטעמים, והרגעים הקטנים של חיי המשפחה שלכם. כי תמיד נחמד לחזור ולהיזכר.

מהן תועפות המילים שלכם? ספרו לי.

 

מוזמנים לפנות אליי לפרטים נוספים

טובי שטרובך – תועפות המילים
או באמצעות טופס ליצירת קשר: