ביוגרפיה נכתבת מהתרחשויות. זיכרון אחד נאסף לזיכרון נוסף, נצמדים. לפעמים הם רודפים זה אחר זה, ולפעמים פועמים כמו נקישה סודית על דלת. מופיעים ונעלמים.
הזיכרונות שלי מהגיוס והשירות הצבאי, למשל.
את הטירונות הצבאית שלי אני כלל לא זוכרת. אני ח
ושבת שהייתי בצריפין, אבל אני ממש לא בטוחה בכך. אולי ירינו בעוזי, ואולי רק סחבנו אותו אתנו במשך כמה ימים. התגייסתי בחודש ספטמבר של שנת 1991 ועם כל החגים שבדיוק "נפלו" אז, הטירונות נמשכה אולי שבועיים ימים.
ממילא הייתי מיועדת לקורס מדריכי גדנ"ע שנמשך אז כשלושה חודשים (אם זכרוני וזה…) והיה קורס מפרך של אימונים פיזיים, ניווטים בשטח, אימוני ירי ועוד כל מיני דברים שעושים בצבא.
אז הטירונות הייתה נקודה שולית בציר הזמן שעם השנים שחלפו מאז הלכה והתפוגגה מזיכרוני.
אבל לא כך לגבי הקורס, ויותר מכך, לא הלילה הראשון שלי בקורס נשכח ממני.
נשלחנו אז אל מחנה 21 שהיה ליד כפר יונה. בשטח היו בסיסים של חילות שונים, כמו צנחנים, הנדסה קרבית ועוד. אנחנו התמקמנו אז בבא"פ גדנ"ע.
את רוב היום העברנו בחלוקה למחלקות, כיתות וחדרים. קיבלנו ציוד, והדרכה: אסור לדרוך על כר הדשא הסמוך לחדר האוכל. רוצים להגיע לחדר האוכל? תקיפו את המקום. אחר כך הבנתי כמה הוראות אלו היו שרירותיות. המפקדים יושבים ערב לפני הגעת החניכים ובוחרים הנחיות בשביל הדאחקה. אני מאלו שמקפידים על הנחיות.
קיבלנו נשקים, אמ-16 ארוך. למדנו לקבל את המפקדים השונים בהצדעה ובקריאה.
בערב ריכזו את כולנו, חיילות וחיילים, לשיחה עם מפקד הבא"פ. אני לא זוכרת את הדברים שאמר, אני זוכרת את האופן בו הם נאמרו. פחדתי. הוא בעיקר כעס עלינו ונזף בנו ואיים עלינו.
התור לטלפונים הציבוריים בשעה שהותרה לנו היה ארוך, אז ויתרתי.
אחר כך הגיע זמן המקלחות. מבנה אבן קטן ונפרד שעמד במרחק מה מהחדרים שלנו. התאורה הייתה כבויה, אני זוכרת שלא היה אור. המים היו קפואים, ופתחי הניקוז סתומים, כך שכשהגעתי לשם, המים כבר עברו את קו הקרסול, ואנחנו דשדשנו מתוסכלות במים הקפואים. היה לי רע ממש.
בכלל לא ידעתי הרבה על הצבא, לא חושבת שקודם לכן יצא לי לשוחח עם חיילת המשרתת בצבא.
אני זוכרת שהתיישבתי לכתוב מכתב הביתה. מכתב עצוב. הייתי עצובה ושבורה. כתבתי מתוך פחד, תסכול והרבה עייפות.
לאור היום הדברים נראו אחרת, ואני הסתגלתי למציאות המוזרה והזרה הזו. כעבור מספר ימים התיישבתי לכתוב להוריי מכתב מתנצל על המכתב ההוא. אפילו התביישתי בו. התביישתי על החולשה שהפגנתי בו, על חוסר הסבלנות לחכות, וגם על הצער שאולי נגרם לבני משפחתי.
לפני כמעט שנתיים התגייס שחף בני הבכור. "היום הראשון", אמרתי לו, "היום הראשון הוא לא כיף בכלל. תזכור את זה, ותדע שאחריו מגיעים אחרים. תוותר לעצמך על כל התחושות שלך".
עכשיו אני זו האימא, שמלווה את הילד שלה ומחכה למילים שלו.
השחף שלי עזב את הקן.
כמעט שנתיים ימים חלפו מאז שכתבתי לו את המכתב הזה, עוד מעט הוא חוזר הביתה, אל חיים חדשים. כמה הרבה למד הוא מאד, כמה התעצם והתבגר, כמה סיפורים חדשים אוצר הוא בתוכו…
סיפורים, סיפורים, סיפורים. כל רגע בחיים שלנו הוא סיפור. ביוגרפיה נכתבת. לפעמים הוא חד ובהיר, לפעמים מתנדנד על כרעי זיכרון.
זוכרים את ה"לילה הראשון בלי אימא" שלכם? מוזמנים לשתף בחוויות ובתובנות ולעודד 
ושחף, אם במקרה ונתקלת בפוסט הזה, אז תדע – אנחנו אוהבים אותך
