"תקשיבי, סבתא שלי לא מספרת. היא תמיד פוטרת אותנו במין אמירה כללית, שההווה יותר חשוב, יותר טוב, ושאין טעם להיזכר ולהעלות באוב שמות ופנים, ואנחנו סקרנים לדעת. אנחנו צמאים לשמוע ממנה הכל, אבל קשה לנו לעמוד מול העקשנות שלה, אולי דווקא לך היא תספר?"

הסיפור הוא תמיד אותו סיפור, נכדים וילדים סקרנים והורים שמתבוננים על עצמם ועל חייהם, שמחים במה שיש להם, וחושבים לעצמם "אני? החיים שלי רגילים, אין סיפור".

דווקא יש. תמיד יש סיפור. ותמיד יש אדם מאחורי הסיפור. ואת האדם הזה מבקשת המשפחה. לקלף שכבה גלויה של מידע ולחדור אל עומק השכבות הסמויות מן העין.

את הסיפור על הילדה הקטנה, שטיילה בשדרה המרכזית של העיר, הלוך ושוב, כשכף ידה הקטנה נעטפת בידו המחוספסת של אביה, פועל הבניין. הילדה הנזכרת לרגע, בתחושת הגאווה והחום שקרנה אליה מבין מילותיו של אביה, "את רואה? את הכנסייה הזאת בניתי. אבל אנחנו יהודים, ואסור לך להיכנס לשם", ואז פעילות בית הספר, שמתקיימת בתוך חלל הכנסייה האסורה, והילדה ממתיקה סוד מאביה, כי היא מתנדנדת בין הרצון לכבד את אביה, לבין הרצון לכבד את מוריה.

וזה רגע שמעולם חלקה עם בני משפחתה.

ופתאום החוויה של לשבת מול מישהי זרה, שמקשיבה, ששואלת, שמתעכבת על שרידים בזיכרון, מעורר אותה.

השבוע הרחקתי עד קיבוץ מגן להקשיב לסיפור שכזה.

בערב התקשרה אליי הנכדה וסיפרה לי שסבתא נהנתה. היא היתה חשובה באותו הבוקר, וזה עשה לה נעים. גם הידיעה שהסיפורים שלה יישמרו. יימסרו הלאה. היא אפילו התוודתה באוזני נכדתה, שהיא חלקה איתי מידע שמעולם לא ספרה.

"אנחנו כולנו מתרגשים מכך, אמרה הנכדה, תודה שבאת, תודה שאפשרת את זה".

וזה היה רגע בו, באמת ובתמים, הרגשתי מבורכת.

רוצים לשמח אנשים אהובים בחייכם? מחפשים רעיון מיוחד למתנה לסבתא? דברו איתי, אני מקשיבה.

טובי שטרובך

חפצים מספרים סיפור

מיד בתום המלחמה, קצת אחרי אושוויץ ובירקנאו, אחרי הצעדות, והרכבות, ואחרי האכזריות האנושית הבלתי נתפשת, היא עשתה את דרכה חזרה הביתה. חצתה מדינות ונופים, מקומות שרצו להקיא אותה מתוכם. גיששה אחר מידע אודות בני משפחה אהובים שכמו התפוגגו מעל פני הארץ, אחר חברים ומכרים. חיפשה את הבית, את הנחמה.

היה זה מסע קשה וכואב, כל טלטלה בו מהדהדת בתוך גופה השדוף. והנה היא בבית. אם אפשר לקרוא לזה כך.

אנשים אחרים כבר חיים בין כתלי החדרים, שפעם היו המקום הבטוח שלה. כבר לא.

קולות זרים.

איפה הצחוק הנוער של אהר'לה? הלב נחמץ ממחשבות עליו…

אבל היא יודעת מה שיושבי הבית הזה לא יודעים. והיא מבקשת שיאפשרו לה להסתובב בין החדרים, רק לזכר הימים ההם, פונה אל הלב שלהם. היא צעירה חכמה. ממולחת. תמיד היתה. והם מאפשרים לה. זה בטח גם מרגיש להם טוב, כמו מעשה חסד קטן. כמה נהדרים הם בוודאי בעיני עצמם עכשיו.

והיא מסתובבת בינות לחדרים, נפרדים בעיניים לחות מהמוכר שהשתנה, מזכרונות הילדות הנהדרים, ומבלי שידעו, ניגשת אל אחת הפינות. שם, היא זוכרת, יש לבנה רופפת. מאחוריה מסתתר אוצר. שם היא הטמינה קצת כסף על כל צרה שלא תבוא, ומטפחת ראש של אימה. אוי מאמע… מאמע…

היא מחביאה את אוצרה בין בגדיה. קרוב לגופה. מודה להם על הכנסת האורחים. וחומקת החוצה אל חיים חדשים.

דהויה, קרועה ומוכתמת. מטפחת האוצר של סבתא שלי. זאת שעברה את מוראות המלחמה ונושאת בין קמטיה את סיפורי הישרדותה. את דנ"א דמעותיה היקרות.

שנים אחר כך, כשכבר גם היא לא היתה בין החיים, אמרה לי אימי "קחי, עכשיו תורך לשמור על המטפחת".

וככה קיבלתי בירושה את המטפחת ואת האחריות לספר את סיפורה.

היום הוא יום החפצים האישיים,  מאז ומעולם היתה בי חיבה למזכרות וחפצים מפעם.

יש לכם חפץ ישן שחשוב לכם? ספרו לי את הסיפור שלו.

שלכן,

טובי שטרובך

כתיבת סיפורי חיים וסיפורי משפחות

שאלות… שאלות…

מה היו זיכרונות הילדות של סבתי? אולי הייתה לסבתא בובה. מין כזאת מרוטה, מלוכלכת, שתומת עין, וגפיים חסרות. יד ורגל, שגומייתן נתרופפה עד שנתלשו ואבדו.
אולי הייתה זו הבובה היחידה שלה אז. בילדותה. אליה נצמדה בלילות מתוקים.
היא בטח חלתה בדיפתריה, ומתוך החום הגדול עלתה ייבבה גדולה: בו- בה.. בו-בבהה…
ואמא שלה, לקחה את מעט המטבעות שחסכה, ורצה בבהילות לקנות לילדתה החולה בובה, אולי היא תניח את דעתה, והגוף יתרצה לשמחה החדשה והמחלה תחלוף?

מעולם לא שאלתי את סבתא שלי אילו בובות היו לה, ומה שימח אותה בדרך לבית הספר. אולי סבתא שלה תפרה לה בובת סמרטוטים משאריות סדינים, והיא היתה יקרה לליבה עד שאבדה או עד שמאסה בה?

והנה בדיעבד

פכים קטנים של חיי יקירנו, טמונים בזיכרונות שלהם. בחוויות שלהם. ואנחנו מבטיחים לעצמנו שנעצור ונשאל, שנתעניין, כי אנחנו יודעים, שהרגע הקט הזה שנקדיש להם, ימלא את ליבם…

אבל אנחנו דוהרים הלאה, ודוחים את הרצון, כי מאמינים שעוד יזדמן – זה הרי חשוב לנו…

מחפשים רעיון למתנה מיוחדת לאנשים שיקרים לכם?
כתיבת סיפור חיים, ספר זיכרונות הילדות והחיים, היא דרך נפלאה לומר להם, הסיפור שלכם חשוב לנו. מדובר בסדרה של מפגשים באורך של  כשעתיים של הקשבה לאנשים שיקרים לכם. הם יספרו לי על נעוריהם, הבית בו גדלו והקראש הראשון שלהם… ועוד

ואני אאסוף את המילים ואטווה באמצעותן סיפור, שיתעד, יאגד וינכיח את האדם האהוב.

סיפור שתוכלו לחזור ולעיין בו, אתם וילדיכם, גם בעתיד לבוא, על כל הרגעים המצחיקים, העצובים והקסומים של לפני היותנו.

אפשר לתאם מפגש היכרות מקדים, ללא התחייבות, לבדוק אם יש לנו חיבור…

בא לכם לרגש ולהתרגש? מתחשק לכם להפתיע?
דברו איתי

טובי שטרובך

עודכן לאחרונה: יוני 2023

לפני מספר שבועות עלתה שיירת רכבי עירייה וכלים כבדים על  הכביש הפנימי בכיכר המדינה. עובדי עירייה חרוצים, עקרו כמה ספסלים ממקומם, והחלו במה שבראשיתו נראה כמו דילול ענפים מעצי פיקוס השקמה הגדולים המצלים מעל ראשי האנשים בכיכר.

תחילה חשבתי, בחולפי על פני העובדים, שהם מנצלים את העובדה שחורף, כדי שעד הקיץ "ייצמח" הצל מחדש להנאת ציבור המשתמשים בכיכר. אבל אז הבחנתי כי הם חופרים סביב שורשי העצים הגדולים ומקיפים אותם ביריעת ברזנט שחורה, כל זאת הכנה לעקירה ושינוע.

"העבודות בכיכר מתחילות אם כך…" חשבתי לעצמי בצער.

הכיכר עצמה נפלאה בעיניי. כר של טבע עירוני מקסים המזמין אליו משפחות רבות. בסופי שבוע ניתן לראות שם קבוצות טאי צ'י מתאמנות, בעלי כלבים שנפגשים בגינת הכלבים, משפחות עורכות ימי הולדת ופיקניקים, ילדים משתובבים ומעיפים עפיפונים וצלחות מעופפות, קשישים נהנים מליטוף השמש וזוגות אוהבים מתרפקים.

שורשי העצים נותרו חשופים לעין כל, ממתינים לגורלם.

שורשים עבותים. כבדים. משורגים.

יש עוצמה בשורשים, וחשיבותם ידועה לכל- הם מקור ההזנה עליו מושתתת כל יציבות העץ, על גזעו, ענפיו, עליו ובעלי החיים השוכנים ומקננים בו.

הם נאחזים בקרקע, "מכים" עצמם עמוק פנימה אל תוך רגבי האדמה ומאפשרים חיים אחרים, חדשים.

שורשים. שורשי הדברים.

***

הילדים שלי קוראים לי "בלשית שורשים", וזו אולי הדרך הטובה ביותר לתאר את העבודה שלי.

כמו עצים, גם למשפחות יש מספר חלקים, מספר תפקידים והם שונים אלו מאלו, אולם כולם פועלים יחד להשיג את אותה המטרה: קיום.

האבות המייסדים, שיצרו את מארג הקשרים הראשון, עליו צמח דור נוסף, גזע, של הבנים הממשיכים, והם מתפצלים לבדים וענפים. חלקם עבותים וקשיחים חלקם דקיקים וגמישים, ומתוכם עלוות העלים הירוקה המשמחת את לב כל רואיה, יחד עם הפרחים והפירות, הילדים, הנכדים והנינים.

לפעמים, אולי כמו אותם עובדי עירייה, נחוץ לסלק מעט את העפר מעל השורשים, כדי לראות אותם טוב יותר. כדי לטפל בהם, להיטיב איתם, על מנת להיטיב עם כל העץ.

בעבודה שלי אני עובדת עם אנשים שסקרנים לגלות את עומק השורשים שלהם.

אנשים שצמאים להכיר את המקום ממנו הסיפור שלהם מתחיל, המקום ממנו הם מתחילים.

את הבראשית המשפחתית שלהם.

אני פוגשת אנשים שמבקשים להיטיב עם הדורות הבאים בכך שיעניקו תשומת לב מדושנת מעט לדורות הקודמים, לעבר המשפחתי, לשורשים.

אני מקשיבה להם.

וההקשבה מולידה את החפירה העדינה, את החיטוט העדין בינות השורשים וניעור העפר כבד, שכיסה, לעיתים שנים ארוכות, את מקורות העץ.

אתמול ציינו את ט"ו בשבט. יש בו בחג הזה משהו שעובר על ידינו. רובנו, חוטפים איזו דבלה או כמה צימוקים על הדרך וממשיכים הלאה. ברוב המקומות כבר לא יוצאים לשתול שתילי עצים, כמו שנהגנו כשהיינו ילדים. בזמנו, אני זוכרת, לא אהבתי את החג. החורף היה חורפי במיוחד ורגבי האדמה דביקים, בוציים וקרים. היום הילדים מקבלים איזה עציצון עם צמח עונתי, או שותלים באדנית צמחים מאולתרת בבית הספר.

אולי אלו החיים האינטנסיביים שלנו, שסופרים הכל בעונתיות שלהם, שדוחקים לזמניות, לרפרוף על פני הקרקע, על פני העמקת השורש.

עכשיו זה הזמן לעצור.

להצמיח שורשים. להתחבר לעבר, בשביל העתיד.

רוצים לשמח אדם יקר לכם?

העניקו לו מפגש שכל כולו הקשבה לסיפור שלו. מפגש שאומר לו: אתה יקר לנו, ואנחנו רוצים להתמקד בך.

אתה השורש. ואנחנו יונקים ממך את מי שאנחנו.

בסדרה של מפגשים באורך של שעתיים וחצי במהלכם אאזין לזיכרונות החיים שלים, ולאחר מכן אערוך את המילים לסיפור. לתיעוד. אכתוב את סיפור החיים שלהם ואת סיפורם המשפחתי.

למענו, למענכם, למען הדורות הבאים.

דברו איתי.

טובי שטרובך

עודכן לאחרונה: יוני 2023

באותו הבוקר כשנפגשנו היא לא רצתה. בתחילה ממש התנגדה. הזיכרונות מהעבר קשים לה מדי, ובכלל "אין לי קצה חוט, אני אפילו לא בטוחה מה היה שם המשפחה הקודם שלה". אבל אז הבת שלה התעקשה שאמשיך. שאנסה עם דלות המידע שהיא יכולה למסור לי.
"את יודעת שסבא שלך היה אורג?" כתבתי לה, היא לא ידעה. אחר כך אמרה לי שכשסיפרה את זה לאמא שלה, גל של ריחות ורעשים וזיכרונות עטף אותה. אחר כך היא נזכרה איך כילדה קטנה נהגה לבקר אצל אביה באותו מפעל בדים שבו עבד עם עלייתו לארץ.
והיו עוד זיכרונות שנבראו והלכו והתמלאו בתוך הבהוב ילדותי של חיים רחוקים מתוך השאלות ששאלתי, ופתאום כמו נולד בה עניין מחודש בחיי הוריה, ובילדותה שלה.
ולפתע פתאום נברא לה עיסוק חדש.
וזה לב העניין. 

פעמים רבות אנחנו עוסקים במוצר, בתוצר הסופי, במטרה שלשמה התכנסנו ב"מה נחזיק ביד", ושוכחים את האיך.
שוכחים את יופיה של הדרך, את חשיבותו של המאמץ, ואת מקומו של התהליך.

ואנחנו שוכחים את העל זמניות של תשומת הלב לאחר.

הנה אתם אומרים לאדם אהוב: אתה יקר לי, סיפורך יקר לי, חייך יקרים לי.
הנה אתם אומרים לאדם אהוב: אני רוצה להקדיש זמן וכסף כדי לתת מקום למי שאתה.

שלכן,

טובי שטרובך

בואו נצא מארגז התמונות…

מכירים את קופסת הנעליים המהוה או קופסת הפח המרוטה, שפעם שמרו בה עוגיות, ועכשיו הן אוצרות תמונות ישנות?

הקופסאות הללו שנמצאות דחוקות עמוק בתוך ארון המצעים או מעלות אבק בבויידעם?

והתמונות בשחור לבן, של פנים, דומות ולא דומות, של אנשים שאולי כבר שכחנו, ואולי בכלל לא הכרנו, עם המילים הספורות בכתב היד, אשר היטשטש עם השנים?

ולפעמים, בהבלחים של נוסטלגיה והתרפקות על זיכרון, אתם מבטיחים לעצמכם לעשות סדר בקופסה, לתת כבוד להיסטוריה המשפחתית ולעלות אותה על הכתב. לסדר אותה באלבום. אבל החיים עצמם, והיקום וכל העכשיו והנוכח והדורש אתכם תמיד, לא מאפשרים לכם להגיע לאותה פיסה של רגש, שנקבר עמוק בין סדינים ושמלות…

אני אסדר את התמונות עבורכם. אני אמיין, אחקור ואערוך אלבום משפחתי עם תמונות וזיכרונות, שאותו תוכלו לחלוק עם שאר חברי המשפחה.

מוזמנים לדבר איתי

שלכן,

טובי שטרובך

השבוע נסעתי איתה ליד ושם. ש' אישה בת 84 שסקרנית לגלות את המשפחה שלא הכירה. נסענו להאזין לעדות שמסרה דודתה לפני הרבה שנים. איכות הסאונד היתה גרועה ושתינו נצמדנו אל האוזניות בניסיון להאזין, לא לפספס מילה.

ואז הדודה סיפרה על חתונת הוריה של ש' ועל כך שאביה הכיר בחורה נחמדה וזו היתה חתונה יפה. ככה היא אמרה: "חתונה יפה".

ונהרה של אושר התפשטה על פניה של ש', והיא זרחה כמו ילדה קטנה ונרגשת.

ואני חשבתי, כמה יפה הוא הרגע, שבכל גיל את יכולה להתרגש מחתונת הורייך.

אם אתם מתכננים יום הולדת 80 להורים שלכם, ובא לכם להפתיע אותם במשהו אחר, משהו שיגיד להם אני אוהב אתכם ורוצה להקשיב לכם, אני מזמינה אתכם לקבוע איתי פגישת היכרות (לא מחייבת). 

שלכן,

טובי שטרובך

עודכן לאחרונה: יוני 2023

כך זה מתחיל…

לפעמים כל שנחוצה היא הודעת סמס אחד כדי לצאת למסע של סיפור חיים.

על הטלפון שלי הבהבה הודעת סמס: אני צריכה שתעזרי לי למצוא בני משפחה נכחדים.

ההודעה הייתה חתומה בשמה הפרטי בלבד – ת'. ולמרות שהמספר לא היה מזוהה אצלי, ידעתי מיד מי זו. אני מכירה רק ת' אחת, שהעברית השגורה אצלה יכולה להפוך למטעמים.

נִכְחָדִים. הנה מילה חזקה העברית שלא מניחה לך, תופסת אותך בבטן ולא מרפה. המילון אומר לך שהמשמעות היא נעלם מעל פני האדמה. היה כלא היה. לפעמים מתעורר הספק אם בכלל היה. ואת מוצאת עצמך, שנים אחרי, רוצה להחיות את אלו שרצו למחוק אותם מהעולם. להציל את מה שניתן מהסיפור המשפחתי.

את ת' אני מכירה מאז שאני בת 5. וזה סיפור ארוך, שאולי פעם נעסוק בו. אישה נפלאה. ילידת הארץ, שקורותיה שזורים בקורות המדינה שלנו. מדקלמת משירי קדיה מולודובסקי, וצחוקה צחוק פעמונים. בדיוק כמו שזכרתי אותו.

כבר שנים שהיא מסתובבת עם תחושת אחריות לזיכרון המשפחתי שלהם. רושמת דפי עד ביד ושם, מטיילת לפולין בעקבות בני משפחתה. אלו שהכירה רק באמצעות סיפוריה של אמה.

ת' רצתה להחיות את זכר משפחת אמה, שחיה בין טורק ללודז' בפולין. בעיקר את זכרו של דודה, אחי אמה, ישראל, שעליו ועל עשייתו הציונית שמעה סיפורים עוד מאמה, ובידה יש שלוש תמונות שלו. ת' היא דור שני לשואה שלקחה על עצמה להמשיך את צוואתה הלא כתובה של אמא שלה, שעלתה לארץ לפני שאותו גיהינום עלי אדמות פרץ, ולקח איתו את כולם.

זו הסיבה שפנתה אליי. להחיות את העבר.

בלשות שורשים

מלאכת החיפוש יכולה להיות סבוכה ומפותלת. חלקה הגדול מתבסס על זיכרונות של אנשים, שלעיתים, ממרחק הזמן, כמו מקבלים חיים משל עצמם, ואף, עלולים, לחטוא למציאות.

חלק מהמידע מושמד, נהרס עם השנים, ואנחנו נדרשים, כמו בחפירות ארכיאולוגיות להצמיד שבר אל שבר כדי לגלות את הכלי הגדול שמכיל את הכל ומספר את הסיפור.

וככל שהעמקנו לחקור והרחבנו את מעגלי החיפוש, חשפנו את אוצרות המשפחה. פענחנו את הסיפורים המשפחתיים. על המתח האפשרי בין סבה הדתי, איש שהיה חלק חיוני בקהילה היהודית בטורק, ומוכר במעשי החסד שלו לאסירים ולאורחים יהודים שנטו ללון בעיר לקראת שבת, לבין דודה שהיה חלק מ'צעירי ציון', משכיל, מחנך לעברית ותיאטרון, ונואם ביהודית (כפי שצוין בכתבה שמצאתי בעיתון הצפירה משנת 1917).

בין שאר הגילויים חשפתי שמות של אנשים, שייתכן והיו נעלמים בתהום הנשייה, ונתנו להם מקום באילן היוחסין המשפחתי. מצאנו מסמכים שבין שורותיהם נמצאים סיפורים על אהבות, על ציונות ועל פרידה ממשפחה.

אבל יותר מהכל, יצרנו גשר לעתיד : בחיפושי מצאתי קרוב משפחה המתגורר בארה"ב. בן דודה של ת'.

אין לי מספיק מילים כדי לתאר את ההתרגשות העצומה שלי, של ת' ושל ד' מפלורידה. הוא כתב לי שבמרץ האחרון הוא ביקר בישראל, ניסה למצוא את המשפחה שידע שצריכה להיות לו כאן, ולא מצא. אחר כך, בשיחת טלפון שקיימתי עם ת' בערב ראש השנה, היא אמרה, בקולה המצטלצל "זה כי אין לו אותך", ושמחה אותי מאוד. הקשר המשפחתי החדש שנוצר היה מתנתה של ת' לילדיה בפתחה של השנה החדשה. ואני שמחה שיש לי זכות לקחת בזה חלק.

עכשיו, משנוצר הקשר הראשוני, זה רק עניין של זמן עד שיפגשו כולם, יכירו מקרוב, יספרו את כל צדדי הסיפור המשפחתי, וירחיבו את המעגל המשפחתי עוד קצת. חיבור נוצר. תעלומה נפתרה.

"תועפות המילים" נולד מתוך רצון לחבר. בין עבר לעתיד, בין בני משפחה לזיכרונות, בין אנשים לאנשים. וזה בדיוק מה שקרה במקרה הנהדר של ת' ומשפחתה.

אז אם גם בכם מקננת תשוקה לחיבור, סקרנות לתעלומה, צורך לספר סיפור, מוזמנים לפנות אליי וביחד נוכל למצוא את המענה שנכון לכם.

שלכן,

כשהייתי בת 12 (בערך) נדרשנו לכתוב עבודה על השואה. כמובן, שכילדה עם פט'יש שואה ברור התיישבתי לעמול על עבודה עצומה (יש שיאמרו פסיכית). מאתיים עמודים בכתב יד ילדותי אך חף מתמימות של חומרים, ואיורים וטקסטים שהעתקתי ממגוון ספרים. כיתתי רגליי בין ספריות וכתבתי וכתבתי. באובססיביות שגם היום אין לי הסבר ממשי לה. כל כך מופרעת היתה העבודה שגם נסעה לירושלים למשרד החינוך.

אבל לא על זה רציתי לספר לכם.

היה לי ברור אז שהעבודה לא תהיה מושלמת אם לא אראיין את סבתא שלי (ניצולת השואה החביבה עליי). אז התיישבנו לשיחה בסלון דירתנו. היא על הכורסה, אני על הרצפה לפניה, כותבת בעט על דפי דפדפת, שהונחו על שולחן הסלון הנמוך.

סיפרתי כאן בעבר שהיא שתקה. למעט הפעם הזאת, שגם היתה לה קשה, אז היא העדיפה להתמקד דווקא בסיפור של סבא, בעלה, שנפטר קודם לכן. וגם על זה כתבתי בקצרה באחד הפוסטים הקודמים. בשיחה הזאת, בין המתכוון ובין שלא, סבתא שלי הפכה אותי ל"שומרת הזיכרון" של המשפחה. זה מרגיש כמו חובה קדושה. לשמור על הזיכרון ולספר אותו הלאה. לילדים שלי, למשפחה שלי.

וכמו שסיפרתי אז, באותו הפוסט, יצאתי לחקור את קורותיו.

ומצאתי!

חיפשתי וחיפשתי, פניתי לכל מיני מקומות ומוסדות (ביד ושם לא שמעו על המקום בשלב הזה של החיפוש), ולבסוף, אחד הגורמים שפניתי אליהם בצ'כיה העלה השערה שמדובר על מקום בסלובקיה. Garany Kastily בהונגרית נמצאת היום בעיירה Hraň (בסלובקית. השם השתנה מהונגרית לסלובקית – גארני >>גארן>>הרן). ואז גם מצאתי תמונות. ויכולתי להשוות לזו שנמצאת אצלי.

וכך בעודי עומדת בתחנת אוטובוס תל אביבית וממתינה לקו 89 ניסיתי להשוות חלונות, דלתות ופרטים בין התמונות, והלב שלי חישב להתפקע.

פיענחתי.

רמת הדיוק בפרטים היא מהממת, עד לרמת פסל האריה בכניסה.

כאן סבא שלי שהה.

חזרתי ליד ושם ולספרנית המקסימה שנרתמה לסייע לי. המידע שנמצא אצלם על המקום הוא מצומצם. מעט עדויות, וכמה מילים מתוך ספר. זה היה מחנה שהחזיק בעיקר אסירים פוליטיים, קומוניסטיים או רחמנא ליצלן – קומוניסטים. סבא שלי נעצר עוד לפני שהתחיל גירוש היהודים, והוא כנראה נעצר כי זוהה כאלמנט הפוגע בשלטון (כל כך גאה בך סבא!).

מספר האסירים היהודים שהגיעו למקום הוא מועט, מה שעושה את הסיפור של סבא שלי ליותר מרתק בעיניי.

בשלב זה אני מחכה לחומרים נוספים שאני עתידה לקבל מצ'כיה (אם אתם קוראים צ'כית/ הונגרית תגידו מילה).

לכל משפחה יש את הסיפור שלה, את התעלומה שלה. את הקורות שלה.

רוצים לבדוק את שלכם? דברו איתי.

שלכן,

טובי שטרובך