כשמקשיבים לסיפור חיים
בפעם השנייה כשנפגשנו, כבר חיכתה בעיניים כלות. ופתאום התחילה לספר דברים, שנראה היה ששמרה עמוק בתוכה שלא ידעו האחרים. היא נזקקה למישהי שתאזין לה. שתקשיב לסיפורה. מישהי "מבחוץ". כזאת שלא מכירה אותה, ונטולת מטענים ודעות.
כזאת שתקח ממנה את הצורך לפרוק, כי עוד רגע חשבה שהיא תתפוצץ.
יש דברים שהילדים לעולם לא יבינו, ודברים שהחברות יטעו לפרש.
והיא רוצה דף חלק לשרטט עליו את מלוא מטען הלב.
אז היא סיפרה לי, ולרגעים השתנקה, כאילו נבהלה מהמילים שלה עצמה, והתנצלה, אבל המשיכה. לדבר לדבר. זה מה שבער אצלה.
והקשבתי לה, עד שהוקל לה. ואז חזרה לשמחת החיים שתמיד ממלאת אותה.
לפעמים נחוץ רק מי שידע להאזין.
הבוקר עלתה בי תמונת אימי שוטפת רצפות.